התקדמות

דברים מתקדמים, מקווה שתוך שבועיים נגיש בקשה לויזה לאוסטרליה ושהיא גם תאושר.

לא יוצא לי לכתוב לאחרונה, החיים שלי התמלאו בתלמידים והעבודה בחנות וכתיבה שהתפרצה לי - אני ממש בהצפה יחסית לעצמי.

אז ככה שאין לי חשק לשבת ולכתוב ולכתוב...

אבל אני אשתף בתובנה שהיתה לי השבוע, באמצע קריאה של "האיש שחשב שאישתו היא כובע".

(מה לא קראתם?! רוצו מיד!)

חשבתי על הגישות הפסיכולוגיות ההתנהגותיות, שמרגילים אותך להתנהג בצורה מסויימת עד שזה נכנס. חשבתי על זה שאם אנחנו כופים על עצמנו לראות את החיובי בכל דבר, בהדרגה מבנה המוח מתרגל לראות חיובי ולחוות חיובי, ושזה מה שאני צריכה. כי זה לא שאני לא מודעת לכמה הדברים הכואבים בחיים שלי כואבים, וזה לא שלא עבדתי עליהם והבנתי אותם וקיבלתי אותם. אני פשוט רוצה שזה יצא ממני. כבר. אני רוצה להפסיק להתעסק במחשבות על אמא שלי ועל זה שלא היתה לי משפחה ולא היתה לי ילדות. יש לי שכל, יש  כוחות, יש לי אהבה, יש לי את גבי, יש לי חברות, וגם חברים (לא מאהבים), יש לי קרובי משפחה אחרים, די.

די לחשוב ולהתאבל על מה שלא היה לי וגם לא יהיה לי יותר, זה רק מנציח את הכאב ולא מקדם אותי לשום דבר.

די.

אז אני מתרגלת, מסתכלת מסביב כשאני נוסעת באופניים ומנסה להתעלם מהנרקומנים שמזריקים בשיחים ולשים לב לצבעים של העלים, כי סתיו כזה לא רואים בארץ. היום ראיתי שני ברבורים בנהר - זה נדוש אבל הם באמת מאד יפים.

ואולי גם אני אוכל לקחת דברים בקלות, כי בסוף באמת הכל מסתדר, וטיפשי לסבול ולדאוג.

אני מאמינה שאני יכולה, עד עכשיו שיפרתי את החיים שלי בכל כך הרבה רמות, יותר ממה שרוב האנשים שאני מכירה עשו. אז גם את זה אני יכולה.

ימים נפלאים לכולם.

פארה.