ימים טובים

ימים טובים עוברים על כוחותי.

הגיעה חברה מישראל לבקר, ובניגוד להרבה סיטואציות שמגיעים אנשים מהארץ ומצפים ממך שתהיה מדריך התיירות הפרטי שלהם, היא פשוט איתי. ישבה איתי בחנות, אנחנו מדברות ומשלימות פערים של שנים (לא שאני בחו"ל שנים, אבל שנים לא היו לרשותנו כ"כ הרבה ימים שכ-ו-ל-ם קודש לקישקושים) ומטיילות בונציה.

אגב ונציה,

נכון היתה רעידת אדמה? אז בונציה נהיה אקווה אלטה, יעני מים מים עד הברכיים.

ועוד ונציה,

זוג נכנס לקנות צמיד לאישה. האישה לא צעירה (שישים כמו כלום) הגבר קצת יותר צעיר (לא יותר מחמישים וחמש). בוחרת צמיד חביב בחמישים ושמונה יורו.

הבעל לא מתנגד, אני אורזת, האשה שמה עין על צמיד אחר, הרבה יותר יקר (מאתיים חמישים).

בהיותי מוכרת טובה, מניפולטיבית ועדינה, אמרתי: תמדדי! מאיפה את יודעת, אולי זה יראה עליך מכוער.

ממש.

היא אומרת לבעל, עכשיו ההוא כבר לא מוצא חן בעיני, זה הרבה יותר יפה.

הבעל אומר, אז תקחי אותו אם ככה.

אני אומרת - איזה מתוק! (עכשיו נראה אותו נסוג)

האישה אומרת: באמת?... (טון מתייפיף של ילדה קטנה)

הבעל אומר - כן, שיהיה לך מזכרת מונציה (כי מזכרות ביורו קשה למצוא פה?! סאאאמק אנשים שיש להם מאתים חמישים יורו להוציא על מזכרות.)

האישה אומרת: אוקיי.

איך עושים פה סמיילי שמח?!

דברים שהגיוני לעשות בונציה כשיש אקווה אלטה:

* פוּקים. ("זה לא אני! זה התעלה!")

* לעמוד באמצע רחוב מוצף מים ואנשים, ולשאול באנגלית בקול רם: זה נכון שעכברושים יודעים לשחות?

* לשאול באנגלית בקול רם מיד אחר כך: שמעתי שעכברושים בונציה מכרסמים בקלות דרך גומי.

* מיד אז להתחיל לצרוח: "סומפינג גוט מי!!!!"

* לחכות לתייר אמריקאי מפגר שינסה לחצות רחוב מוצף בנעלי ספורט, ואז להציע למכור לו גרביים יבשות בשמונים יורו.

תמונה.