כבר יותר טוב

אתמול גבי עבד (בסופ"ש) אצל אחד מחברי הקהילה הבאפטיסטית, בחור בערך בגילנו. אחרי העבודה הוא הזמין אותנו לארוחת ערב אצלו, עם אשתו והילד (הילד נקרא ג'ייקן, יעני jachin, "יכין" בקיצור).

היה נורא כיף: האוכל היה איום (גרייס הזהירה מההתחלה: היא אמרה: "האוכל מאד.." ואני ניסיתי: "פשוט?" והיא אמרה: "קנוי") אבל הם העריצו את החומוס שלנו, שהבאנו במיוחד, והשיחה היתה מהנה מאד. היא אומרת שבעיירה שלנו עבודה מוצאים "דרך חברים", וזה מעודד, כי סוף סוף אנחנו מתחברים עם האנשים שמכירים עבודות בסגנון שגבי מחפש.

פנינים מיום העבודה של גבי.

פיטר (המעסיק) ודייויד (השותף) בשיחה:

דייויד (לגבי): אז מאיפה אתה?

גבי: מישראל.

דייויד: איפה זה ישראל?

פיטר: מה, אתה לא יודע?

דייויד: לא, איפה זה?

פיטר: זה... שם, נו.

דייויד: איפה?

פיטר: איפה שירושלים.

פיטר (לגבי): לא אהבתם את איטליה?

גבי: לא, היה לנו מאד קשה באירופה. האנטישמיות שם מאד חזקה.

דייויד: אנטיסטטיות? באמת? חשבתי בגלל הלחות דווקא יותר טוב שם.

דייויד (לגבי): אז איך אמרת קוראים לך?

גבי: גבי.

דייויד: גרב... גבל... חשבת לשנות את השם שלך? נגיד, בוב?

מחר אני אמורה לצאת לחוג ריקודים עם מישהי מהכנסיה (כי גבי שונא לרקוד) וזה טוב שסוף סוף אני אהיה מעורבת בפעילות גופנית שהיא לא משעממת.

שבוע פעיל ומהנה לכן, צמד קוראות נאמנות,

פארה.