גדול עצוב, קטנים שמחים

גדול ועצוב

אבא שלי מאושפז.

הוא הרגיש לא טוב, קשיי נשימה וחוסר יכולת כללית לזוז, נסע לביה"ח ואישפז את עצמו. הנכדה שלו (טוב נו, אחייניתי החורגת, נעלה אותה בדרגה) הודיעה לי במסנג'ר כשישבתי בעבודה. התקשרתי אליו אבל חוץ מלהגיד לי שהכל בסדר ושאני אירגע, לא הוצאתי ממנו שום דבר משמעותי. הוא כן ביקש מהבת שלו (אוקיי, אחותי החורגת) לבוא מאנגליה, שזה לא בדיוק סימן של "הכל בסדר תירגעי".

לדעתי זה בגלל הטיפולים. הם נסיוניים ולדעתי היו קשים לו מדי. הבת שלו והנכדה (נו חלאס. במשפחה כמו שלי צריך הגדרות אחרות) אומרות שזה בגלל שהוא התאמץ יותר מדי בימים האחרונים.

אני מחכה לעידכון.

קטן ושמח

המוכרת שכחה להעביר בקופה את המקדחה שקנינו לגבי. 23 דולר.

עוד קטן ושמח

מצאנו כאן עץ תאנה למכירה. 23 דולר.

ועוד אחד קטן, אבל שמח

חלק מתפקידי בעבודה (לפעמים) הוא ללכת לחלק דואר בבניין לאנשי המחלקה. זה קצת מנקה את הראש, שלא לומר בריא מאד לעמוד השדרה.

אתמול, עת סבבתי לי את מסדרונות מחלקת המחשוב האוניברסיטאית, עצרה אותי אישה מתולתלת למראה.

"פארה?" היא שאלה בעניין.

"כן," עניתי בכנות.

"שלום! אני מוֹזִי," אמרה המתולתלת, "שמעתי עלייך הרבה ואני שמחה סוף סוף לפגוש אותך."

גבותי טיפסו במעלה מצחי.

"מה שמעת?" שאלתי בעניין את המתולתלת.

"ובכן", התפתלה זו באי נוחות, "שמענו על החומוס שלך."

"כן," הצטרפה אחרת, מתולתלת גם, אבל בבלונד, "נשמח אם תודיעי לנו בפעם הבאה שאת מביאה, אם זה בסדר."

3 דולר לקופסה ואני מסודרת.

מציאוּת

אה, על מי אני עובדת.

מסודרת אני בחיים לא אהיה.

איפה שמתם לי את העכבר?!

הבטחות צריך לקיים

דלעת מקום ראשון, וגם שני, בונוס.

היד היא של מל, אבינו האוסטרלי המאמץ.