קר

אתמול דיברתי עם אחותי החורגת, אלה, כדי לשמוע חד משמעית מה המצב של אבא שלנו, ולהחליט האם לבוא לארץ או לא.

שיהיה ברור, אני ממש לא רוצה לבוא לארץ. בלי לדבר על הכסף, על הזמן ועל כמה שלא התגעגעתי, אני לא רוצה להתמודד עם זה שהוא כזה חולה. אבל כל הזמן חשבתי כמה הוא מסכן שהוא שם לבד באיזה בית אבות סיעודי מעפן ושבעצם הוא ההורה היחיד שיש לי שהוא הורה.

אלה אמרה, חד משמעית, אל תבואי. את בנאדם רגשני, את תתחילי לבכות ולדבר על פרידה והוא לא צריך את זה עכשיו. הוא צריך שיעמידו איתו פנים שהוא חולה אבל הוא עוד יתאושש, ושלא לדבר על זה שאם את באה אז את אומרת לו בוודאות שהוא גוסס והוא לא צריך מסרים כאלה.

וחוץ מזה יש סביבו המון אנשים, וקשה לו לדבר כי הריאות שלו קרסו, אז צריך  לדבר איתו. פשוט תתקשרי אליו וזהו. ובשם אלוהים, הוסיפה אלה, בשם אלוהים אל תתחילי לבכות לו בטלפון ולהגיד לו שתתגעגעי אליו. תעמידי פנים חזקות ותעשי שיחות קצרות כדי לא לגמור לו את האוויר.

אחר כך התקשר גם אבא של גבי, שדיבר עם אבא שלי גם, וחיזק את דבריה של אלה. אם הייתם עדיין באיטליה והיית באה, ניחא. אבל מהצד השני של העולם, אף אחד לא מצפה ממך. גם לא הוא.

אני כן הייתי באה ולא הייתי משחקת את משחק הנדמה-לי הזה של הכל יהיה בסדר, אלמלא אבא שלי בכל זאת היה דומה יותר לאלה מאשר לי. בסופו של דבר, אלה מכירה אותו יותר טוב ממני, והם חושבים דיי דומה אחד לשני.

ועוד עניין - אני מעדיפה לא לזכור אותו כמו שהוא עכשיו, מבולבל, רגזן, לא עצמו. הוא מרגיז מאד עכשיו, אומרת אלה, ולא שבימים כתיקונם הוא נסבל במיוחד. אמרתי שאם הוא יחזיק מעמד עד כריסמס אז ניסע לארץ, למרות שממש לא בא לי, אבל אלה אמרה מייד, הוא לא יחזיק. פשוט תתקשרי אליו.

התקשרתי הבוקר אבל קיבלתי מענה קולי. השארתי הודעה. אני אנסה מאוחר יותר.

קר נורא עכשיו בלילות. 5 מעלות בערך. ביום בסביבות ה20. אבל בלילות יושבים על התנור או מתחת לפוך. שונאת חורף. זו תמיד תקופה קשה.