נשמע נורא

אבא נשמע נורא ואיום, אי אפשר להבין מילה. בבת אחת הוא הזדקן בעשרים שנה. מזל שאני לא שם, הייתי מתפרקת לגמרי.

אני מתקשרת ומקשקשת דברים עלינו ועל מה אנחנו עושים כאן, רק כדי שהוא לא יתחיל לדבר ואני לא אתחיל לא להבין כלום.

לפני שהוא התמוטט אמרתי לו, שלדעתי הוא הסיבה שבזכותה לא יצאתי מטורפת כמו יולדתי. שהשנה ההיא בגיל שנתיים שהוא גר איתנו וטיפל בי בנתה אצלי את הבסיס הנפשי שאיתו הצלחתי לשרוד את החיים איתה ובלי אף אחד אחר. אמרתי לו שהוא זה שהציל אותי.

תוך יומיים הוא התמוטט. כאילו נגמר לו הזמן, כאילו נגמרה לו המכסַה של דברים לשמוע.

אני יודעת שאשמה היא מנגון הגנה כנגד מוות, אם אנחנו מרגישים אשמים הרי שאולי יכולנו לעשות משהו ובעצם לא היינו חסרי אונים, ואני יודעת שאם הוא היה מידרדר ולא הייתי אומרת לו את זה, זה היה אוכל אותי שלא אמרתי לו. אני יודעת הכל בשכל, אבל בלב אני מרגישה נורא נורא אשמה.

כשהיינו באנגליה, היתה לאלה כף נעליים כזאת ארוכה, שלא צריך להתכופף בשביל להשתמש בה (במיוחד אם אתה גמד כמו אבא שלי). הוא חמד אותה לעצמו ואפילו אמר שהוא עלול לשכוח ולשים אותה "בטעות" אצלו במזוודה. אלה לא הסכימה. הסתובבנו בחנויות יד שניה וחיפשנו כזאת ולא מצאנו, ואלה לא נתנה לו לקחת את הכף לישראל.

לפני כמה שבועות קניתי לי בגדים בקיי-מארט, ומצאתי שם כף כזאת. ארוכה, שחורה ומבריקה, לא לבנה ומשומשת כמו של אלה. התכוונתי להכין חבילה לישראל, לשלוח כל מיני צעצועים אוסטרליים כמו קנגורו ומגנט מקרר עם קואלות וקשקושים כאלה, וגם את הכף נעליים לאבא שלי. חבילה אחת לכולם כי המשלוח נורא יקר.

הכף הזאת נתקעת לי מול הפרצוף כל הזמן, היא על מדף הבגדים שלי מסתכלת עלי ומזכירה לי שלא שלחתי את החבילה ואולי אני גם לא אשלח, ואם אני אשלח היא עלולה להגיע מאוחר מדי.

מעניין אותי מה אלה מרגישה כשהיא רואה את הכף שלה.