אבד - כוח

אין לי כוח, אין לי אנרגיות לכלום.

אחרי ההלוויה התקשר צבי, אבא של גבי. אפשר לומר שצבי התנהג בחוסר רגישות, מפני שצבי דיי מאותגר רגשית, ואפשר לומר שאני הייתי במצב של עודף רגישות, כי אני בהחלט מאגרת רגשית. צבי סיפר על ההלוויה ותיאר איך לקחו אותו על אלונקה ואחר כך קברו אותו ואני התפרקתי לחתיכות. הספקתי לסיים את השיחה איתו ולהגיד שני מעבירה את הטלפון לגבי ונשפכתי בבכי על המיטה. בכיתי את כל הקישקע במשך איזה שעה. התייפחתי ויבבתי בשקט, עד שגבי גמר לדבר והתיישב לידי.

אחר כך חזרה גם החברה שלי הביתה ודיברנו במסנג'ר, היא תיארה את ההלוויה מהצד שלה, כולל זה שצבי עזר לשאת את האלונקה פעמיים (צבי אדם מאד צנוע, הוא לא סיפר לנו את זה) ואמרתי שמסכן צבי עם כל הבעיות גב שלו, מזל שאבא שלי כזה קטנצ'יק. היא אמרה שגם הבן שלו קטנצ'יק, שהיא זיהתה אותו ישר. הוא לא אמר עליו קדיש. לא יודעת למה.

ההכרה התחילה לחלחל, שהוא איננו. שהוא מת. שקברו שם גופה ולא את אבא שלי. טוב שלא הייתי שם, לא הייתי עומדת בזה. לא הייתי יכולה להסתכל באלונקה עם הגופה שלו עליה. הייתי נקרעת מצרחות. אני בנאדם מאד שקט בדרך כלל, אני לא אוהבת להרים קול. האירוע הזה... היה מוציא ממני כל מה שבדרך כלל בפנים. לא משחרר, מאלץ.

למחרת קנינו נרות-על-תקן-נשמה, כי גבי אמר שיש מנהג כזה של להשאיר נר נשמה דולק במשך כל השבעה. לשבת שבעה לא נראה לי מתאים, לא רק עניין של ביולוגיה ושל עבודה, יש בזה משהו סגפני במקרה שלי. אני סתם אשב לבד בבית, לא יהיו הרבה מבקרים. הנר דולק בסלון, אור כתום. מקווה שלא תפרוץ שריפה כשאני בעבודה, אולי כדאי ליידע את השכנים.

רוב הזמן אני בהכחשה. זה נורמלי, אי אפשר לחיות עם הכרה מלאה ומודעות כל הזמן. רוב הזמן אני כאילו בסדר. ממשיכה בחיים, הולכת לעבודה, הולכת לקניות, מדברת עם אנשים, מתבדחת. לובשת שחור, למרות שזה עניין של נוצרים. לא מתאים לי להתהדר בצבעים אחרים עכשיו.

נזכרת כל הזמן בעוד דברים שרציתי לשאול, אירועים שעשינו יחד ואני לא זוכרת עם מי, אצל מי. כל מיני חברות שלו שהתארחנו אצלן. לאבא שלי תמיד היו חברות, הוא טוב מאד עם נשים. הוא יודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון ובטון הנכון. זה לא תמיד עניין רומנטי. חברה שלי אמרה שהיו המון נשים בהלוויה. היא אמרה שהן לא בכו כמעט, לא שמעו אותן. אני אמרתי שאולי לא היה להן נעים, ליד אישתו שכל הזמן שוכחת להוסיף "לשעבר".

אין לי כוח לכעוס, אין לי כוח להתאכזב, אין לי כוח להיעלב. חברים שידעו שהוא מאושפז ולא שאלו מה קורה, הנכדה שלו, שיומיים אחרי עלתה מולי במסנג'ר עם השאלה: "את יודעת שסבא מת?", בנות משפחה של גבי שהתקשרו "לנחם", ובדרך תוקעות כל מיני הערות שגם בלי להיות יתומה אין לי כוח אליהן.

אני רוצה להתקשר לדודה שלי, באוקראינה. בעלה נפטר לפני כמה חודשים ורק מסרתי לה תנחומים דרך קרובי משפחה אחרים. עכשיו אני יודעת איך לדבר איתה. אני לא מפחדת יותר.

אנשים כאן עדיין מדהימים אותי. ההורים המאמצים משתדלים לעזור, לפנק, להקל. הכומר של הכנסיה שלהם (האמת, הכנסיה שלהם לשעבר - הם בתהליך ממעבר לכנסיה אחרת) התקשר לנחם, ואנחנו לא מכירים כל כך טוב. בעבודה לא מדברים על זה, רק אישה אחת, שיותר קרובה אלי. השאר לא מדברים, אבל הרוב נזהרים.

עכשיו זה להתרגל לחיות עם הגעגועים. עם החוסר. עכשיו החלק הכי קשה.

מחר יום חופשי, שאני מבלה עם האמא המאמצת. נלך לקניות של בגדי קיץ, כי החורף נגמר. ולא דקה אחת מוקדם מדי, לטעמי.