אינטגרציה (או: בכל טוב יש גם רע)

אז הבוקר בשמונה וחצי מתקשרים ההורים המאמצים, שואלים אם גבי יהיה מוכן תוך שעה וחצי לעזור להם לפרק את הגדר (אל תשאלו). אני אומרת בטח, אם כי ברור לי שעדיף לחכות שעתיים אבל ממילא הם יאחרו.

עלצתי מאד על הרעיון, כי בעוד גבי ומֶל יעמלו על הגדר, האמא המאמצת ואני ניסע לקניות, וכך נחסך לי לסחוב הכל על הגב, וגם אפשר יהיה לקנות את השק של ה-15 קילו אוכל לכלבים.

אחרי שעה איחור על החצי שעה איחור מצופה היא התקשרה. פרצו לחנות שהיא עובדת בה (חנות המזכרות של הכנסיה) והם תקועים עם המשטרה. אחרי כמה שעות שלא שמענו מהם נסענו לקניות לבד. את האוכל לכלבים היא אמרה שהיא תביא לנו במשך השבוע.

מי פורץ לחנות של כנסיה?! הנוער של היום, בחיי.

אתמול בעבודה, אחת הקולגות שלי (היותר בכירה, לא שזה משמעותי פה) ירדה מהפסים.

היינו באמצע לעבוד על מסמך של תיעוד העבודה, משהו שהתנדבתי לעשות קודם ויום לפני כן הבוסית שלנו הודיעה לנו שיש לנו עוד יום אחד לגמור (לא היתה התראה קודם לכן. זה היה משהו כמו: "אה, כן... בקשר למסמך ההוא, תוכלו לגמור אותו למחר? כי הוא צריך להיות מוכן") והיא הביעה את דעתה על חלק מהדברים ואני הבעתי את דעתי שלי. לא הייתי קוראת לזה ויכוח אפילו, כי ויכוח זה כשלא מסכימים. זה היה יותר דיון, כי לי היו תוספות וגם לה. ואז פתאום היא התפרצה:

"פארה, אני לא מבינה למה את מתווכחת איתי, בשביל מה שאלת לדעתי אם ממילא את לא מסכימה לשום דבר שני אומרת, אני לא יכולה ככה, אני מוצאת את זה ממש קשה לעבוד ככה, פארה, אני.. אני צריכה פסק זמן!"

ויצאה מהחדר בסערה.

אני הייתי בהלם גמור. מטבעי הנחתי שהאשמה בי ושהגזמתי לגמרי ושמעשי כנראה לא מקובלים בחלק הזה של הכדור, אבל ככל שחשבתי על זה (למחרת, למשל) הגעתי למסקנה שלא כך הדבר. אני מודה שיש לי נטיה לווכחנות (ספורט לאומי כבר אמרתי) ושיש לי צורך עז להוכיח שאני ורק אני צודקת, אבל ספציפית במקרה הזה, אני מוחה. אף אחד מהדברים האלו לא בא לידי ביטוי.

אחרי כמה דקות היא חזרה לחדר, בסערה, והתכתבה במסנג'ר עם הקולגה הותיקה הלחוצה האחרת (במחשבה לאחור אני מגיעה למסקנה שאלו הן מחשוּשוֹת המשרד. בכל משרד יש כאלה. תסתכלו טוב. לפעמים יש רק אחת, אבל הרבה פעמים יש שתיים והן מחזקות זו את רוחה של זו) באופן נסער ובלי ספק, עלי, כי אני יושבת מאחוריה והיא הקטינה את המסך והזיזה אותו לשוליים, שאני לא אראה.

אחרי עוד כמה דקות היא פנתה אלי ושאלה משהו על המסמך. ניגשתי אליה, שמתי לה יד על הכתף, ואמרתי לה:

"אני לא ניסיתי להרגיז אותך, את יודעת". (לא שהייתי צריכה לטרוח)

היא ענתה: "אני יודעת, אבל זה בלתי נסבל שאת לא מוכנה לקבל שום דבר שני אומרת."

אני (בהסתכנות שוב להתווכח): "זה לא נכון, תיקנו שפע של דברים לפי האינפוט שלך."

היא: "אבל לרוב את תוקפת מה שאני אומרת (שקר וכזב! לא תקפתי ולא שללתי. הוספתי דברים משל עצמי) וזה פשוט קשה מאד לעבוד ככה"

הפסקה קצרה.

היא: "אני לא רוצה הארד פילינגז (אז תיפטרי מהם, כאילו?), זה כנראה עניין של אישיות (!!!) ובואי נשאיר את זה כך."

אני: (משתדלת לא לעשות פרצוף נדהם): "אוקיי".

בהמשך, הבנתי שהיא לחוצה לגמור עם זה מהר בגלל הדד ליין המעפן שהגיע פתאום, ועניתי בהתאם, אבל לא קיבלתי ממנה התנצלות, שאני חושבת שהיא ראוייה (ברור לי שהיא לחוצה מאד בגלל כל מיני עניינים בעבודה שאני מודעת אליהם, ואולי גם עניינים שאינם מהעבודה) ולא נראה לי שאני אקבל. לרוב האנשים לא חשוב כל כך לצאת בסדר, ולרדת לשורשם של דברים, ולפתור אישיוז. לרוב זה רק אני.

ומה הלאה? לא יודעת, נמשיך לעבוד כאילו לא קרה כלום, ואם שוב נהיה באותו מצב נראה לי שאני אגיד מראש, שהולך להיות כאן דיון, ואני לא עושה את זה קשה, זה באמת קשה.

שכחתי לציין, היא מאירלנד.

שיכורים אנטישמיים.

צריך לפתוח את החממה. הפרחים נושרים בלי ליצור פירות, צריך לתת להם מאביקים.

אישה אחרת שעובדת איתי, רחבת לב וגוף, הביאה לי פסיפלורות מהגינה. אני מתה על פספלורות. היא אמרה לי לייבש אחת ולזרוע, הן נותנות פירות תוך שעה.

שבוע הבא מתחיל הסמסטר, הגעתי להסדר של שעות עבודה נסבל עם הבוס שלי (שאגב, התברר לי שלפני כמה שנים הוא זכה ב 500 אלף דולר אוסטרליים באיזה משחק רדיו. זה מסביר חלק מאישיות השאנטי שלו). זה אומר שיהיה לי יום חופשי אחד בשבוע, יום שישי, שיוקדש כולו ללימודים ולהתחמקות משיחת הטלפון השבועית של חמתי.