הרהורים, אומנות וגינה (לי?)

למה תמיד כשמורידים קובץ באימיול, הוא מוריד את כל הקובץ ב- X זמן, אבל את ה 243 הקילובייט האחרונים הוא מוריד במשך X כפול 252??

נאני 1

מכירים "סופר נאני"? זו סדרה שמשודרת כאן ולא שמעתי עליה בארץ. הגברת יש לה למעלה מתריסר שנות נסיון בטיפול בילדים שאינם יוצאי חלציה, ופרט לכך ברה כהיפפוטם וכך גם תוכה. שמה בתפוצות "ג'ו", שם שילדים מכפילים משמחה והופך ל – "ג'ו-ג'ו".

קונספט:

מוצגת המשפחה "לפני". ילדים צורחים, אחים חובטים זה בזה ואינם חסים גם על יוצריהם, הבית מהומה ורעש, משמעת כמוה כדמוקרטיה בקרב מפיצי הסרטים שגונם כגון הכרכום. הכל סופקים כפיים ושואלים מניין יבוא עזרי.

מגיעה ג'ו, הסופר נאני, בלבוש דמוי מרי-פופינס המיתולוגית-שחוברה-לה-יחדיו, ומעבירה יום ארוך ובלתי נסבל עם כל באי הבית והתנהגויותיהם הקלולקות.

בערב היא לוקחת את ההורים לשיחה וצועקת עליהם.

בבוקר למחרת היא מציגה את הטכניקות שלה, רובן פשוטות ונובעות משכל-משותף, אך יעילות.

ההורים משתפים פעולה, תחת השרביט המנצח והדורסני משהו של ג'ו.

ג'ו הולכת לאחר יממה (אין תקציב, חברים, אין תקציב) ומשאירה את ההורים עם סט של טכניקות והוראות הפעלה לאופספרינגים. הבית ממשיך להתפרק בלא נוכחותה הדיקטטורית של ג'ו, והיא שבה להציל את המצב, תוך שהיא שוב נוזפת בהורים אך בד בבד מחזקת את רוחם במאבק בדחפים הילדותיים והאנושיים הלגיטימיים של הילדים.

סיום – מציגים קליפ קצר שבו שומעים את ההורים מודים לג'ו ששינתה את חייהם והשיבה להם את משפחתם חזרה, מנעה את גירושי ההורים, היטיבה את התקשורת עם הילדים ותיקנה את המרזבים, וברקע מוצגות תמונות מיום איכותי בחיי המשפחה, לרוב במשטח דשא שטוף שמש.

עם המסרים הפשוטים עד כדי גיחוך אני מסכימה (ילדים צריכים אהבה, אבל גם משמעת וגבולות ברורים, עקביות, ותעסוקה) הקונספט הוא כנראה תוצר של תרבות האינסטנט שלנו (הבה נתקן בעיות שנוצרו בעקבות חיים שלמים ביומיים, ונרכז את זה לקליפ של חצי שעה), וג'ו היא כנראה ההוכחה שצריך יוזמה ושיר פופי קליט לפתיח.

אני נגד הדרך שבה היא מתייחסת להורים. רובם נמצאים במצב רגשי כל כך רעוע, הם בטוחים שהם הורים גרועים (הם לא משהו, אבל הם רוצים להשתפר, שזה ראוי לשבח) הם מותשים מהמאבק שחיי היום-יום ובילדיהם, הם מאוכזבים מחיי המשפחה (כי במקום מסגרת תומכת ואוהבת יש להם שדה קרב) והם עושים כמיטב יכולתם וידיעתם. הם צריכים עזרה, הם צריכים כלים, הם צריכים טכניקות, והם צריכים אמפתיה. ולא שיצעקו עליהם.

ג'ו גם איננה בעלת מקצוע מתחום נפש האדם. כאמור, היא אומנת מנוסה מאד, אבל היא חסרה את העומק והתובנה של אנשי התחום. היא מסוגלת לנזוף באמא מסויימת על שאינה עושה די לאפשר לילד שלה "להתנתק" ממנה, אבל היא לא תציג את העובדה הברורה לכל זקנה עיוורת מפפואה-גינאה-החדשה, שהאמא משמרת את המקום היחיד שבו היא עוד מרגישה חיונית. הילד הקטן נשאר זקוק לה ותלוי בה, בעוד שהבעל עובד, הילדים בית הספר, והיא נשארת עקרת בית נטולת זהות עצמית. תחביב היה שם קץ לכל זה הרבה יותר מהר מכל הנזיפות.

יש לה, לג'ו, הטכניקות שעובדות מצויין על ילדים (ואני בפירוש מאמצת לי לעתיד כמה מהן) אבל כשהיא מנסה לנתב מבוגרים שיטותיה מזכירות בעידונן את עזר וייצמן. זוג הורים אחד קיבל ממנה את ההנחיה הבאה: "תתבגרו, שניכם, תתבגרו מיד!" – מה אומר, ביקורת בונה ועשירה מזו אף אחד לא יכול לבקש לעצמו.

וזה גרם לי לחשוב: בבתי הספר לומדים בממוצע עשר שנים מהחיים. נגיד, שמונה אפילו. למה לא ללמד יחסים? איך לדבר עם חברים, איך להגיד: "נפגעתי", איך להציב גבולות לחבר: "אם תעשה את זה עוד פעם אני לא אשחק איתך", איך לפתח מודעות עצמית (אני שונאת את דליה כי אני מקנאה כי היא יותר יפה), בכיתות המתקדמות, איך לדבר עם בנזוג ("גם אני רוצה לצאת למועדון אבל אני לא רוצה שתמזמז אותי מול כולם" או לחילופין "גם אני רוצה לצאת למועדון אבל אני רוצה שתמזמז אותי מול כולם"), ובשנים האחרונות: יסודות ההורות. אל תגידו לי מוקדם מדי, זה לא מוקדם מדי, זה רק יסודות. וכאן ספציפית (באוסטרליה) זה בדיוק בזמן כי ממילא הן נכנסות להריון בטרם הסוויט סיקסטין.

ועוד עניין, אני כמעט לא מכירה זוגות שלא הלכו לקורס הכנה ללידה. למה שלא ילכו לקורס הכנה להורות? קורס הורות לממשיכים? קורס הורות למתקדמים? ובבקשה לא להגיד לי "איך זה עבד עד עכשיו", כי אין לי כוח ללנקק את כל ההוכחות שזה לא עבד. תפתחו וואלה. רציחות, אונסים, מכות, דקירות, אלימות בבתי ספר, והרעיון החדש של לימי: קנס להורים של ילדים אלימים.

כי הורים של ילדים אלימים, לא סובלים מהאלימות הזו בביתם. ויש להם כל הכלים והידע איך להפסיק את ההתנהגות של ילדיהם, רק לא בא להם לעשות את זה. (צרך פונט מיוחד לסארקזם. אני אלך על נטוי נראה לי.)

אני לא נגד התמריץ השלילי, אני בעד הקניית כלים להורים, שיצליחו לרסן את ילדיהם.

ספרים מצויינים של חיים עומר, "התנגדות לא אלימה – המאבק באלימות ילדים", וגם "שיקום הסמכות ההורית", מציגים בצורה בהירה מאד את תמונת האלימות של העשורים האחרונים. הם מציגים טכניקות להתמודדות עם התנהגויות קשות של מתבגרים ובני נוער, ששיטת השכר והעונש אינה עובדת עליהם עוד. עומר רומז יותר מפעם אחת שהשיטה (פותחה בהשראת גאנדי ג'י ומרטין לותר קינג) יכולה לשמש גם בקנה מידה גדול יותר, קהילתי ואף לאומי. מי ייתן ויקום לנו בישראל גאנדי ג'י שכזה ויוביל אותה אל השפיות.

(לפי מקום מגורי הנוכחי אפשר להבין כמה אמון יש לי שזה אכן יקרה).

נאני 2

אני מאד אוהבת את "נאני" של פראן דרשר. במיוחד מאז שאני כאן. יש לה הומור עצמי משובח ("אוי לא, מיסטר שפילד! נכנסת לרשימת המתלבשים הגרועים ביותר של השנה!" "כן, בנתיים רק האנשים הכי מגניבים נכנסו לשם") ההומור היהודי הגלותי הזה כל כך מסתדר לי ("חנוכה זה החג הזה שאוכלים קרקרים ואז מפטמים את עצמנו?" "לא, זה החג הזה שמדליקים נרות, ואז מפטמים את עצמנו"), ואין כאן אף קהילה אמריקאית שתבין אותו.

בעסה.