על חברים ואכזבות

אני כמובן לא היחידה שחוטאת בלקטר על חברים שלה, וגם זו לא הפעם הראשונה שלי.

שרון ואני גדלנו כמעט ביחד. מגיל תשע, שנינו ילדים להורים מאותה קהילה, נפגשים כל כמה חודשים. בגיל של הבנים שונאים את הבנות, שנאנו אחד את השני בהתאמה. אני יותר. בגיל שמתחילות חברויות, הפכנו לידידים טובים. שרון היה לא מושך גופנית ואני הייתי שטחית ורדודה. לא נורא.

היינו קרובים מאד, אהבתי מאד לדבר איתו ולהפגש איתו, הגיע גיל שש עשרה ומשהו השתבש. אני הלכתי לכיווני המהורהר, שרון הלך לקרבי ולזיין כוסיות. לא קנאה, חלילה. היעדר שפה משותפת. הקשר נסחב על ריק כמה שנים.

כשעזבתי את יולדתי, לפני כשש שנים, שרון לא רצה להיות שם. אני הייתי בגיהנום, אחד התופתים היותר איומים בהם התנסיתי בימי חיי. שרון ידע, ולא רצה לדעת. לא רצה לנקוט עמדה (כי הוא מכיר את יולדתי), לא רצה לשמוע על זה, לא רצה לדבר.

נפגעתי, בטח נפגעתי. נפגעתי ממנו גם בעבר על התנהגויות שלא ציפיתי להן מחבר. למשל, הוא עמד לנסוע את הנסיעה של אחרי הצבא, ובמקום להיפרד ממני, ביום שקבענו להקדיש לזה, הוא דחס גם עוד כמה חברים שהוא הכיר כמה שבועות קודם. במחשבה לאחור, אני חושבת שהוא רצה להימנע משיחות נפש איתי.

כמה חודשים אחרי הפרידה מיולדתי נמאס לי. שונאת קשרים ריקים, מתיש אותי לחשוב איך למלא שיחות. אין לי בעיה לעשות את זה, אני דברנית לא קטנה. אני פשוט לא רוצה להקדיש לזה זמן. אם נתקעתי עם הבנאדם במעלית או באוטובוס או במעבורת חלל, ניחא. אם בזמן הזה אני יכולה לראות ערוץ המדע או לקרוא ספר של יאלום (שאיננו "על הספה", "כשניטשה בכה" או קטסטרופה דומה), אז אין טעם.

שרון, בעקבות החתונה שלי ושל גבי, התחבר עם חברה שלי לשעבר. שניהם כאילו עשו כמיטב יכולתם לנפנף לי בקשר שלהם: חודשים הם היו מתקשרים אלי לבקש את הטלפון זה של זו, "כי שוב איבדתי אותו".

עבר זמן, והצטערתי על הניתוק. בסופו של דבר, שרון הוא אחלא בנאדם, כזה שכולם אוהבים, שמארגן קומזיצים ונסיעות לים. שמעתי שיש לו חברה חדשה, רציתי להשלים. יצרתי קשר. הזמנתי את שניהם אלינו לארוחת ערב. היה מצויין. מצאתי שפה משותפת עם החברה, נטלי. נהיינו חברות כמעט בזכות עצמנו. למה כמעט? לא יודעת אם זה היה מחזיק אם הם היו נפרדים.

ככה הקשר נוצר מחדש. הפעם קשר כלבבי. עם נטלי הייתי מדברת שיחות נפש, כי נטלי לא נבהלת מכאלו, ואיתו - צחוקיה, שיגועים והעלאת זכרונות. כולם מרוצים.

במעבר לאיטליה דברים התחילו שוב לחרוק. שרון עסוק, נטלי עסוקה, לא עולים במסנג'ר, לא מדברים. לא היה לנו כסף להתקשר, בהתחלה. אחר כך דווקא שרון התחיל לעבוד בהיי טק, מחובר למסנג'ר ביום-יום. עברנו לדבר כמעט כל יום, ממש פריחה מחודשת.

עברנו לכאן. המסנג'ר שלו נדם. אין זמן אין זמן, לא שומעים. הם בהריון. אמרו לי שיש תמונות מהרחם (מגניב לאללה, אגב. אין שום פרטיות בעולם), ביקשתי שישלחו לי. כן כן כן, אחרי חודשיים הפסקתי לרדוף.

כשאבא שלי אושפז, אמרתי לשרון. כרגיל, על-הדרך, בריצה, אין-לי-זמן-אין-לי-זמן. שרון מיד, ברוחב ליבו האופייני, הציע לנסוע לבקר אותו. אבל אין לך זמן, אמרתי. בשביל זה אני אפנה זמן, אמר שרון. איזו רעות.

לאחר מחשבה, הורדתי אותו מהביקור. כזכור, אבא שלי התקשה לנשום ולדבר, ואני לא חושבת שהוא רצה נוכחות זרה שתשזוף אותו במצבו זה.

עכשיו, שאלה היפותטית. נניח, שמישהו שאתם מכירים, אחד מהוריו מאושפז. במצב סופני. אתם עולים במסנג'ר ורואים אותו שם. מה תעשו?

א. תיצרו איתו קשר ותשאלו: "מה שלום ההורה שלך? יש חדש? איך אתה מתמודד?"

ב. תיצרו קשר ותגידו: "חומד, אין לי זמן לדבר ממש, אבל יש חדש מההורה?"

ג. תיצרו קשר ותגידו: "מה נשמע?"

ד. לא תיצרו קשר.

לא שאלתי נכון. נניח שהורה שלכם מאושפז. במצב סופני. מה תחשבו על חבר שנוהג בכל אחת מהאופציות א-ד לעיל?

על חבר א': באמת חבר טוב, איכפת לו ממני, או שלפחות הוא יודע לזייף את זה.

על חבר ב': באמת חבר טוב, אכפת לו ממני, מסכן איזה חיים עמוסים יש לו.

על חבר ג': כנראה חבר זה אינו בנוי להתמודד עם שכול. נחסוך ממנו את הדמעות.

על חבר ד': זה חבר זה?

אם מישהו לא מסכים, יש למטה אפשרות להגיב.

ניחשתם נכונה, שרון בחר באופציה ד'. כמובן לא הכל שחור לבן, שרון היה באמת עסוק באותם ימים, לארגן את הדירה לתינוק החדש וכיו"ב. כמה ימים אחרי שאבא שלי נפטר, הוא כן יצר קשר ושאל אם אני עדיין רוצה את התמונות וגם שהוא השיג לי ספר שביקשתי מזמן ולאן לשלוח לי.

עניתי בצורה שאפשר להבין ממנה שאני לא רוצה לדבר איתו. ובאמת לא רציתי. לא רציתי להעמיד פנים שזה בסדר שהוא התעלם ממני בימים כל כך קריטיים, ולא רציתי לריב איתו על זה. למה? כי זה דפוס קבוע ונמאס לי ממנו. הוא עושה משהו מעליב (או לא עושה משהו, וזה מעליב), אני נעלבת, אני מעלה את זה (כי אני כן מדברת על דברים שמפריעים לי), הוא עושה פרצוף אשם ולפעמים גם מתנצל, אני נשארת במקום כועס וצריכה להירגע לבד. בשביל מה להתנצל?

אם עשית משהו, ואתה מצטער עליו, יש שתי ברירות.

האחת, שתלמד מהמשהו הזה ולא תחזור עליו יותר.

השניה, שתבין שתחזור עליו גם להבא. אז עדיף שתבין למה, ותשלים עם זה.

להתחרט זה הדבר הכי גרוע לעשות. מצד אחד, אתה לא לוקח אחריות לא לחזור על זה, מצד שני, מצפונך נקי - כי הנה, אתה מתחרט. אתה סובל בגלל זה.

אז לא רציתי שוב לשמוע את ההתנצלות המזוייפת שלו ולדעת שבפעם הבאה (טוב, לא תהיה פעם הבאה כי לא נשארו לי ממש הורים) הוא יתנהג אותו הדבר, ולא משנה מה אני אגיד.

אחר כך חשבתי על כל מה שכתבתי למעלה, על צירוף הנסיבות הלא מוצלח, של הדירה והעבודה שלו, וזה שהוא כן היה עסוק במשהו שביקשתי ממנו, ולמרות שזה מבעס אותי, אמרתי לעצמי שאני אנסה ליישר את ההדורים.

לפני כמה שעות הוא פנה אלי במסנג'ר. עניתי בחביבות. שאלתי לשלומו ולשלום המשפחה.

לא שמעתי ממנו עד עכשיו. כמה טוב שיש דברים שתמיד אפשר לסמוך עליהם.