אכזבה זה לא רק שיר של משינה

אני לא מבקשת עצה, זה רובץ עלי ואני רוצה לכתוב את זה ממני.

על שרון כבר סיפרתי.

שרון ואני היינו חלק מחבורה גדולה יותר בתור טינאייג'רים, עוד אחד מאיתנו היה משה. הקשר שלי איתו היה רופף אם כי נלהב מאד מצידו. לפני כשנה הוא עלה לאוויר העולם במסנג'ר והקשר התהדק. דיברנו על בסיס יומיומי כמעט.

לפני כחצי שנה הוא נעלם מהרשת. זה לא הפריע לי, היה לי קצת חבל שלא לדבר איתו יותר אבל לא יכולתי לבוא בביקורת למישהו שנוטש את העולם הוירטואלי לטובת העולם האמיתי. ובעולם האמיתי הוא התחתן, הוא עובד, הוא מתקדם מאד בתחביבים יצירתיים, מי לא היה מעדיף.

כחודשיים אחר כך שרון הודיע לי שאבא שלו (של משה) נפטר. הוא והאבא היו סיפור מסובך, ושרון, כמו שהוא אוהב, שיחק את האביר על הסוס הלבן והסיע את משה לבקר אותו בבית החולים, ועבר איתו את ימי השבעה והיה חבר למופת. כששמעתי על זה (במהלך השבעה, משרון), ניסיתי להתקשר למשה. מסיבות טכנולוגיה איטלקית זה לא הצליח, הטלפון צלצל אבל לא שמעו כלום. משה מאד התרגש (כך סיפרו לי) כשנודע לו שזו הייתי אני.

כשאבא שלי נפטר שלחתי מייל קבוצתי לכל מיני אנשים שאני מדברת איתם על בסיס מקוטע.

חלק חזרו תוך 24 שעות.

משה חזר אחרי כמה ימים, ושאל אם אני באה לשבעה. עניתי שלא, ולא שמעתי ממנו יותר. הוא עלה במסנג'ר איזה יום, לשניה, ונעלם. אולי זה לא היה הוא.

חברה אחת, שהחשבתי מאד טובה, חברת נפש מזה שבע שנים, חזרה במייל, ולא נשמע ממנה עד היום.

דודים שלי, מצד יולדתי, כבר איכזבו אותי בעבר ולכן גם לא ציפיתי ליותר מדי, שלחו מייל אחרי שבוע. לא עלו במסנג'ר ובטח לא התקשרו.

לא יודעת, אם לי יש מישהו שחשוב לי, אפילו לא מאד, ונפטר לו מישהו במשפחה, הייתי יוצרת קשר. מה גם שליצור איתי קשר במסנג'ר זה לא מאמץ גדול. סתם, להגיד: שמעתי, ואכפת לי, ואתה חשוב לי.

אני לא יודעת אם זה קשור במרחק. או בזמן שעבר מאז שגרתי בארץ. או בי.

יש גם הפתעות לטובה. חברת הברוגזים, שהעיפה הכל הצידה ברגע שהוא אושפז וגם נסעה להלוויה, שתי הגיסות שלי, שיחסינו עכורים משהו, טרחו והתקשרו, כמובן צבי, אבא של גבי (אבל אצלו זה היה צפוי), אנשים כאן, מהכנסיה, מהעבודה.

לא מנסה להתבכיין כאן, זה מה יש.

פשוט מאכזב.