יומולדת שמח

28.

ישראבלוג הציג אותי כבת 27 עד הרגע האחרון, איזו דיפלומטיות.

ראשונה לאחל מז"ט היתה אותה חברת ברוגזים-שולם, על הבוקר.

לעבודה, במקום עוגה, הבאתי מלוואחים, כדי להיות אתנית ומקורית. אחת מהמחשושות הביאה מחבת חשמלית, תיק-תק טיגנתי אותם, והגשתי עם רסק עגבנית שהכינותי במקרה מראש, וחומוס שגם הוא במקרה וגו'. מזל שהזזתי את היד בזמן, את הצלחת בקושי השאירו, כולל הבוס האפאתי שלי.

(הבוסית היותר גדולה: "מה יש ברוטב האדום? הוא ממש טעים."

אני: "עגבניה, שמן זית, מלח-פלפל, בצל ירוק."

בוסית גדולה: "הממ... זה נשמע מאד בריא."

אני: "כן, אצלנו במידל איסט אנחנו אוהבים להישאר בריאים ולהרוג אחד את השני בשיאנו.")

כשחזרתי הביתה, חיכה הרכב של האמא המאמצת בחוץ, ובלונים עם שלט במרפסת.

(את השלט הנראה טרוויאלי, גבי הכין בהיעדר צבעים מתאימים, מתערובת של פפריקה וכורכום, והשחור זה משחת נעליים)

אני כמובן הנחתי שזה מעשה ידי האמא המאמצת, ולקח לי זמן להשתכנע, לקול צחוקו של גבי ולתדהמתה ומבוכתה של האם. מרגע שהשתכנעתי היומולדת הפך הרבה יותר כיפי. בתנור גם היתה עוגה שחיכתה להיאפות.

הילדים של השכנים ראו בלונים, הריחו עוגה, ובאו להתעניין:

"למי יש יומולדת?"

"לי!"

"מזל טוב פארה!"

"תודה, תודה, רוצים עוגה?"

"כן!!!"

וכך נוצרה לה מסיבת יומולדת אמיתית, עם ילדים וכתמי שוקולד.

האמא המאמצת הביאה זוג עגילים שראינו יחד בסיבוב קניות והתקמצנתי לקנות, וגם 10 דולר, למקרה שאני ארצה זוג אחר.

אחר כך התקשרה חברת הנפש שקיטרתי עליה בפוסט הקודם, ודיברנו איזה שעה. אני יודעת שאכפת לה ממני, והיא באמת עמוסה (היא עדיין בזרועות צבא הגנה לישראל, היא הבנאדם היחיד שאני מכירה שמה שקורה בחדשות אשכרה משפיע עליו), היה לי קל מאד להניח את עניין השקט ממנה בצד. כשזה אמיתי מרגישים.

אחת הגיסות שלי התקשרה כבר לפני יומיים. לא ציפיתי לזה, כשהבנתי שזו היא, מיד נפלט לי: "קרה משהו?" חרדתי למדי.

ואתמול, במקרה, גם הגיעה חבילה ששלחנו מישראל. ספרים, תמונות, והכי חשוב, קלטת שהאחיות של גבי הכינו לקראת החתונה ובה ראיון עם אבא שלי, שכולו באנגלית.

זה בטח אומר עלי משהו מאד עצוב, אבל זה אחד מימי ההולדת הכי טובים שהיו לי.