פעם (1)

כשלא קורה כלום חדש כותבים זכרונות.

חשבתי לכתוב פוסטי חתונה בהשראת עדי, ברם חשבתי על ימי התחלתנו, וחשבתי שאולי עדיף להתחיל בזה.

כך הכרנו

אני הייתי עתודאית. איתי בטירונות המקוצצת-דק היו עוד בוגרות תואר ראשון/שני/כאלה שהגיעו במקרה. אחת מהן היתה בעלת תואר מתחום שעניין אותי מאד, אבל מעולם לא חשבתי ללמוד. דיברנו הרבה בטירונות, במיוחד בשבת שבה יש עוצר אימונים ופעם בכמה שעות צריך להיפגש למעגל ולשתות ממימייה (משהו בשביל למנוע התייבשות של חיילות, אני יודעת...). הטירונות באופן כללי היתה החוויה הצבאית הכי טובה שלי. חברה טובה אחת יש לי משם עד היום, עם השאר הקשר התנתק.

אותה בעלת תואר מעניין הזמינה אותי אליה לסופ"ש. והיה בימים ההם, אחרי שסיימתי את התואר הראשון ואת החיים במעונות, נאלצתי לחזור לגור עם יולדתי, צ'ופר מפוקפק לכל הדעות. ככה שכל סופ"ש (או אמצ"ש, לצורך העניין) שיכולתי לבלות מתחת לקורת גג נטולת הורתי, היה סופ"ש מבורך. מה גם שרציתי להכיר את אותה בחורה לעומק (מה שנקרא, הזהר במשאלותיך).

הגעתי לבית הוריה של אותה חברה (שם? יעל.) הבית התמלא בהדרגה באנשים שאמורים לבלות בו את השבת - הוריה של יעל, צבי ורננה, אחותה הקטנה מיטל, החבר שלה דאז והיא עצמה, ואחרון אחרון הגיע גם גבי.

גבי, יש לציין, היה אז 20 ק"ג יותר ממה שהוא היום. הוא לא בחור קטן, וגם לא מכוער, ולכן הקילוגרמים העודפים לא היו גלויים לעין. אבל היה בו משהו שלחלוטין לא משך אותי באותם ימים - ניכר עליו שהוא בחור טוב.

ואני, נאמנה להיסטוריה המשפחתית שלי, חיפשתי כאלו שיעשו לי את המוות. כך שבאותה תקופה חלקתי את יצועו של מי שלא רשאי לפי החוק בישראל לשאת עוד אישה.

(כן, נשוי. לא בנפרד, לא בתהליכים, לא כלום. נשוי).

ככה שגבי היה נחמד, והיה מעניין לדבר איתו ונחמד לבשל איתו וכיף לצחוק איתו, אבל לצאת איתו? מה הטעם, אני אוכל אותו בלי מלח תוך יומיים, אמרתי ליעל שהעלתה את הרעיון (אחר כך למדתי שלבקשתו).

(מבחינת גבי, הוא התחיל איתי, ואני דחיתי אותו. אני טוענת שלשלוח את אחותך לדבר עם חברה שלה עליך לא נחשב להתחיל עם בחורה).

ככה המשיכו ימי הצבא. אני חזרתי הביתה לביתה של יולדתי, מדי יום ביומו. לפעמים היינו רבות, לפעמים היא היתה מכה אותי, לפעמים הייתי מצאת מקומות אחרים להתארח בהם, לפעמים היא היתה שמה רגליים גם לזה, כדי שהיא תוכל לריב איתי באושר. חיי הלכו והידרדרו. ממש ימי הביניים. הקשר עם הנשוי המשיך, אבל התחילו לחלחל אצלי כל מיני הבנות. למשל, שהוא לא יעזוב את אשתו. למשל, שגם אם הוא היה עוזב את אישתו, הוא די ממרר לי את החיים. למשל, שרע לי, אבל גם הדברים שנדמה לי שיעשוי לי טוב, קרי, לצאת מהצבא (משימה קשה מאד לעתודאיות, שתדעו), לא ישפרו את ההרגשה. שאני אומללה כי זו אני, שאני לא אוהבת אנשים שאוהבים אותי ולהיפך, כי זו אני. כי גדלתי בלי אהבה, בלי הערכה, בהרבה האשמה, ובוז, וזלזול, וכפיה, ושנאה - שנאה פשוטה. ואני לא יכולה לשנות את זה.

גורלי נגזר.

כמה ימים עברו עלי בחוסר שקט, כשההכרה הזו הגיע. שהאושר לא מחכה לסופה של טבלת ייאוש כלשהי, ושאין לי איך להביא אותו. יאוש אמיתי.

דיברתי עם יעל. יעל הסכימה איתי שהאושר אינו מוגדר בזמנים, אבל העלתה הצעה: סדנה אחת, שהיא וגבי פעם השתתפו בה (כל אחד בנפרד), שיכולה לעזור.

הייתי מיואשת, הסדנה מצאה חן בעני לפי מה ששמעתי עליה עוד קודם, וזה לא שהיה לי המון מה לעשות.

נמאס לי, אני אמשיך בפעם הבאה.