פעם (3)

שיקום

כמה חודשים אחרי שעברנו לגור ביחד, ואחרי שעברתי את המפנה, והפסקתי להיות גועלית, הרגשתי ממש חרא.

היתה לי עבודה שעניינה אותי, למדתי תחום שעניין אותי, היה לי את גבי שאהב אותי מעבר לכל מידה הגיונית, היה לי קצת כסף, היו לנו שני כלבים, לא היתה לי אמא מנוולת על הראש, ואני הרגשתי חרא.

וכל הדברים שפירטתי רק גרמו לי הרגיש עוד יותר חרא, כי לכאורה לא היה אמור להיות לי חרא.

העניין הוא, שאי אפשר לצאת מגיהנום בלי צלקות. אז גם אם אתה כבר בחוץ, יש עליך את כל הסימנים והזכרונות של הפנים.

התחלתי טיפול.

זו לא היתה הפעם הראשונה, בצבא הייתי אצל קב"נית אחת, היה זוועה. בלי להעליב אף אחד, היא היתה עובדת סוציאלית שעשתה הסבה. יש כאלה, שהן כאלו מוכשרות, שהסבה היא סתם נייר שמרשה להן לעשות את מה שהן טובות בו. ויש כאלה שלא. אני נפלתי על הסוג השני.הטיפול היה אינטלקטואלי ברובו, לא היה בו כמעט רגש, לא היה בו שום חום. מכל פגישה יצאתי בהרגשה שאני קטנונית, טיפשה, אינפנטילית, יומרנית ומגעילה. והיה לי הרושם שהקב"נית נהנית מכל רגע, מהמחשבה שהיא הרבה יותר טובה ממני ומסתכלת עלי בהתנשאות.

לא יודעת איך מודדים איכות של טיפול או יכולת של מטפל, אבל דבר אחד אני יודעת בודאות - זה לא היה טיפול טוב.

בפעם השניה הלכתי למישהי פרטית, מישהי שבעלה עבד עם גבי. גבי העריץ את בעלה, והוא העריץ את אשתו והמליץ עליה בחום. אני יכולה בפירוש להגיד שהוא לא היה משוחד.

זו היתה האישה הכי מדהימה שפגשתי, היא עזרה לי לרפא את כל הצלקות שדיממו וגם לטפל בכמה שסתם פגעו באיכות החיים שלי. דיברנו על המכות, על הפחד שלי להיות כמוה, אמא מכה, או אלימה, או תוקפנית. דיברנו על זוגיות, ועל אהבה, ואיך מקימים את האחד ומזהים את השני. דיברנו על ילדוּת, ומה עושים בלעדיה: אני לא זוכרת מתי בדיוק, אבל כמה חודשים אחרי שהטיפול התחיל, כאילו התחילה "אני" חדשה. איזו פארה אחרת, עם איזו קלות כזו בפנים, משהו משוחרר יותר, בריא יותר, מאושר יותר.

שמעתי הרבה אנשים מדברים על כמה טיפול פסיכולוגי מיותר. "לדבר על הצרות שלי אני יכול גם עם חברים" או "שיחה אינטלקטואלית עם אדם משכיל אפשר לנהל גם בלי לשלם 200 שקל", או "טיפול זה מותרות".

אלו משפטים שלא מבינים את מהות הטיפול, וקשה לי עצמי להסביר במילים. העבודה היא לא באינטלקט, היא לא בראש. היא "בלב". השינוי הוא מהיחסים, הוא מהרגש, לא מההבנה. ובקשר למותרות - אני לא יודעת בשביל מה אתם חיים, אני רוצה להיות מאושרת. הייתי רוצה גם בטחון כלכלי וגם משפחה קרובה, אבל כל אלו הם אבנים בדרך אל האושר. ואם אפשר לקנות את האושר הזה בתשלומים של מאתיים שקל לפגישה, אז למה לא.

יש אנשים שמתביישים בצורך בטיפול, כאילו זו הודאה בכשלון, שלא יכולת "להסתדר לבד". והרי אם צריכים עזרה במשהו חוקי, מתייעצים עם עורך דין. אם חולים פנוים לרופא. למה לא התייעץ עם אדם שאת השכלתו האקדמאית הוא הקדיש לתחום נפש האדם?

תוך כדי הטיפול (אולי עוד לפניו? הכל מתבלבל לי), אחרי עשרה חודשים שגרנו יחד, ישבתי וחשבתי:

מה הדבר שאני הכי רוצה בעולם?

אני רוצה משפחה, שיהיה כיף לחיות בה.

האם זה דבר שאני אוכל להשיג עם גבי?

ככל הנראה, כן.

גבי, כך ידעתי, מצידו, מוכן להתחתן איתי (תהרגו אותי למה. עוד היתה לי דרך מאד ארוכה לעבור עד שאני אהיה ראוייה למאכל אדם).

אז החלטתי, ממש ככה, בשיקול קר, להתחתן איתו.

הוא לא הציע לי נישואין, ולא החלטנו, אני פשוט אמרתי משהו על זה שכדאי שנעשה את זה מתישהו, וגבי התרגש נורא, ואפילו לא ממש הודענו למשפחות, זה חלחל שכזה למשפחה שלו, ולי לא היתה בכלל משפחה.

לא רומנטי בכלל.

הדבר הכי חכם שעשיתי בחיים. ומאז אנחנו מנסים לפצות על הרומנטיקה האבודה.

קבענו את התאריך לעשרה חודשים קדימה, לתקופת הקיץ. שפע של זמן להכנות. התקשרתי ליולדתי ולא היתה תשובה. השארתי לה הודעה תרבותית, שיש לי חדשות טובות, שאנחנו מתחתנים.

היא לא התקשרה חזרה. לא הצטערתי, לא באמת רציתי לדבר איתה. חלק ממני שמח מאד על הניתוק, על ההחלמה שהתאפשרה בזכותו.

עשינו מפגש משפחות. המשפחה העניפה של גבי, ואבא שלי. אבא שלי וצבי הפכו מייד לחברי נפש - אבא שלי קשקש לו בשכל על רוסיה הקומוניסטית ותיאוריות מתמטיות, וצבי הקשיב בסבלנות (כי צבי סבלן) אבל גם בהנאה (כי צבי סקרן).

התחילו ההכנות לחתונה - האולם שרצינו במחיר מגוחך, הרבה פחות ממה שחשבנו, הצלמים, סלון כלות, ההזמנות - היה ים זמן.

בפוסט הבא: מכשולים שלפני החתונה - הרבנות, המקווה, ואיך לא, הורתי.