פעם (3.5)

התחלתי לכתוב את הפוסט, פתאום קרס המחשב וזהו סוף הפוסט. אולי עדיף ככה, התחלתי לתאר את התפתחות אהבתי לגבי מתוך כוונה לתקן את הרושם הקר שנוצר בפוסטים הקודמים, אבל אולי זה לא כל כך מעניין. בקצרה אני אגיד, שהוא נהיה יקר לי יותר ויותר עם הזמן, שנהיה לי קשה להיות בלעדיו ואחרי יום עבודה, כשהלכתי לשיעורים רציתי שיגמרו כבר לא רק מתוך עייפות, כי בסה"כ אני חיה אקדמית די בריאה, אלא פשוט כי העדפתי להיות איתו.

היה גם דבר אחד שאני זוכרת באופן ברור, שהבהיר לי את היתרון שבלחיות עם גבי. מריבה אחת.

גבי וורקוהולי. הוא טיפוס כזה שמשקיע מאה אחוז מעצמו בעבודה. חשוב לו להיות הכי טוב שאפשר, וזה לא מיוהרה אלא מפחד שאם לא, יעיפו אותו. הוא עבד אז בפנימיה של ילדים מופרעים, והיתה לנו בה גם דירונת. והוא עבד המון שעות. רוב היום, עד תשע בערב, וכל סופשבע שני. היה לי קשה לסבול את השעות בלעדיו, וזה כבר לא היה משהו בריא, זו כבר היתה תלות שתלטנית משהו.

רבנו על זה המון פעמים. ערבים שקבענו לעשות דברים ביחד וברגע האחרון "משהו" היה "צץ" והוא היה נתקע שם עד השעות הקטנות של הלילה, חגים, שבמקום לבקש שמישהו יחליף אותו הוא היה מבלה בפנימיה, והכי שנאתי את הקטע הזה בחופשות, שהוא היה נוסע עם הצוות לבקר את הילדים בבתים. על חשבון הזמן שלו והדלק שלו. בכל קצווי הארץ. עד שסוף סוף יש חופש!

כל מריבה שהיתה לנו, ולא רק בנושא הזה, היתה במתכונת המריבות שירשתי מיולדתי: מישהו כועס (נחשו מי), מישהו מעניש (עוד ניחוש), מישהו נאלץ להכיר בטעותו ורוע דרכיו (מנחשים?) ולהתנצל. מה להתנצל, להתחנן לסליחה ומחילה שלמה. ואז מישהו היה מתרצה ומואיל בטובו להעמיד פני חזרה לנורמה.

זה עבד כמה פעמים, כי אני נלחמתי ממש עד זוב דם. בתפיסה שלי אסור היה לי בשום אופן להפסיד. בכל הפעמים שהפסדתי עם יולדתי (כמעט תמיד. היתה פעם אחת ויחידה שהצלחתי לעצור את המריבה. הנס לא חזר על עצמו) הפסדתי את חיי. אני לא אכתוב כאן על כל נסיונות ההתאבדות העלובים שהיו, ממש לפי הספר, זעקה לעזרה. גם על המכות אני מרגישה שכתבתי מספיק. אבל ברור איך כל החוויות האלה טבעו אצלי את ההרגשה שבמריבות יש מנצחים ויש מפסידים, ובשום אופן אסור להפסיד.

פעם אחת זה לא עבד. אני התרגזתי, כרגיל על כל עניין ההיעדרות שלו, והוא, שלא כרגיל, עמד על שלו וסירב להיבהל מעוצמות הכעס שלי. התווכחנו כמה דקות, ואז הוא אמר:

"תראי, אם זה כל כך מפריע לך, העבודה הזאת, אז אני אעזוב את העבודה. את חושבת שאכפת לי מהעבודה? מה זה העבודה? כלום! אם זה או את או העבודה, בלי לחשוב בכלל אני בוחר אותך. אבל אני חושב", הוא אמר לי, מנצל את ההלם שנקלעתי אליו, "שאת מרגישה לבד, בלי שום קשר אלי. וזה שאני בעבודה או לא בעבודה זה רק קצה הקרחון. גם אם אני עזוב ואהיה איתך כל דקה מהיום, את תרגישי את הלבד הזה, ואני לא אוכל לשנות את זה".

זה היה חדש.

אני ישבתי בשקט גמור וחשבתי מה לעשות עם זה. הקטע של מי ינצח ומי יתנצל כבר לא היה כזה רלוונטי, התובנה היתה חדשה לי ולא לגמרי זרה, שלא לדבר על זה שהוא דיי סתם לי את הפה עם ההכרזה שאני יותר חשובה מכל דבר. זה היה שונה.

זה נשמע פשוט, אבל לא נתקלתי באף אחד כזה קודם.

זו לא היתה המריבה ה"שלילית" האחרונה שלנו, אבל הדרך הזו לפתור סכסוכים מצאה חן בעיני. אימצתי אותה. וזה היה האירוע שבעקבותיו החלטתי, שגבי הוא האיש שאיתו אני רוצה ויכולה להקים משפחה כלבבי.

זאת היתה ההחלטה הכי נבונה שהחלטתי בחיים.

אוקיי, חוץ מלהגר לאוסטרליה. והאמת, בלי גבי לא הייתי עושה את זה.

בפוסט הבא, מבטיחה, ההכנות לחתונה, הרבנות, והורתי.