פעם (4)

כמובטח, ההכנות לחתונה. נראה כמה כוח יהיה לי לשאר. עבדתי כל היום וכואב לי הצוואר.

קבענו את החתונה לקיץ, יולי-אוגוסט. החודש היה אוקטובר, עשרה חודשים מאז שעברנו לגור ביחד. כשחשבתי על זה (בערך שבועיים אחרי) זה נראה ממש מוקדם, אבל זה הרגיש נכון לגמרי. היינו שייכים, היינו מאוחדים, היינו אחראיים זה לזו כבר ממזמן. זה היה טבעי.

התחלנו עם ההכנות: גיסתי ואני חיפשנו לי סלון כלות ומצאנו אחד במבצע (כן, היינו תפרנים... מה היינו?! עדיין...), הלכנו לאולם שרצינו בשביל לברר מה תהיה עלות הקייטרינג לבדו - חשבנו לחסוך את עלות האולם ולהתחתן בפנימיה, כשכל הילדים בחופש (בקיץ) על המדשאות. משהו קיבוצניקי שכזה.

ישבנו עם הבעלים. בנאדם צעיר, לא יותר מעשר שנים מעלינו. רגוע, אדיש. סגרנו על תאריך, אי שם ביום חמישי, במחיר שכבר אז נראה מגוחך. והוא אמר, על עניין המיקום, שלא משלמים לו על אולם אם זה ב"אולם הבית" - האולם ששיך לו. וזה היה האולם שרצינו במקור, אבל לא חשבנו שנוכל להרשות לעצמנו! הוא לא רצה אפילו מקדמה. מרוצים ממזלנו הטוב, לקחנו את המלצת הצלמים שלו  והלכנו לפגוש אותם.

לא היה לנו מושג בכלום. למשל, שחשוב לשים לב לתצלומי הערב, שהרקע לא חשוך והאנשים לא לבנים. למשל, שאנשים שאינם במרכז הפוקוס אינם מרוחים, אלא חדים. אחרי שהצלם ראה איך אנחנו מסתכלים באלבומים בבוּרות, הוא הסביר לנו. נפגשנו עם צלמים אחרים, ולא היה מה להשוות. סגרנו איתם.

דיג'יי - חבר שלנו התנדב.

רב - כאן יש נקודה להתעכב. זוכרים כמה סבלנית הייתי לדתיות של גבי? אחרי שהוא חזר בשאלה שלמה, התעקשתי להשאיר את הכלים בבית כשרים, כדי שבני המשפחה שלו יוכלו להתארח אצלנו. התארחנו אצלם בימי שבת, והסתרנו מהסבא והסבתא את היעדר דתיותו.

למשפחה של גבי יש חבר רב, צעיר וחביב, שהסכים לערוך את הטקס. ואז הלכנו לדבר עם הרבנות.

טייק 1

כשמונה חודשים לפני התאריך הגענו לרבנות, מודעים לבעיה אפשרית קלה - אני לא נולדתי בארץ, אלא בברית המועצות דאז - מה שבעיני כל פקיד רבנות הופך אותי מייד לחשודה בהתחזות. אבל, היה לי העתק של תעודת הגירושין של מולידיי, חתומה בידי הרבנות הראשית לישראל בירושלים מציון תצא תורה. לתומי חשבתי שדיי בזה.

הצגנו לפקיד את כל מטלטלינו, הכחשנו שאנחנו גרים יחד (גבי נתן את הכתובת של הוריו), והמתנו.

אמר הפקיד - באתם מוקדם הרבה יותר מדי. שובו חודשיים לפני הנישואין.

טייק 2

אכן, כשלושה חודשים לפני, באנו שוב. פקיד אחר. יש לך הוכחה, שאל הפקיד, שאת יהודיה?

סאאאמק. היה לי אף, חברות וחברים, ברברה סטרייסנד. העליה שבאנו בה (בלי להעליב, סשה) היתה עליה של שנות השמונים. ההורים שלי היו סירובניקים שלוש שנים. מה זה סירובניקים? מי שהעז לבקש מברה"מ דאז לצאת את גבולות מסך הברזל, בעצם הכריז על בגידה וזכויותיו הופקעו. פיטרו אותם מהעבודה, צמצמו את תלושי המזון, היו מגיעים כל יומיים ולקחים אותם למעצר. מי ישמור על התינוקת? אלוהים ישמור (ובמקרה שלי בהחלט היה עדיף ככה). שלוש שנים. היו יכולים להתחרט, להגיד "סתאאם, סתאם בצחוק. תביאו חזרה ת'אזרחות הסובייטית". אבל לא, הם התעקשו לעלות, ועוד לישראל. לא לאמריקה. למה? זו לא העליה של שנות התשעים, שמי שרצה בא. היה צריך להלחם על זה, לרצות את זה באמת. מי היה רוצה את זה אם לא יהודי שסובל מאנטישמיות גם ככה?

תעודת לידה יש לך? שאל הפקיד. לא, אין לי. חיפשנו לפני כמה שנים, לא אמרתי לו, חיפשנו כי פתאום יולדתי התבלבלה בתאריך הלידה. אני זכרתי 19/07/77, והיא פתאום נתקעה על 17/07/77. חיפשנו את התעודה כדי לסגור את הויכוח ולא מצאנו. ובימים ההם, לפני החתונה, היה לי ברור שהיא לא תתאמץ למצוא. 

מאין לי לדעת?

יולדתי.

לא דיברנו כבר חצי שנה. היא טרקה את הטלפון, אני חיכיתי להתנצלות, או לפחות להזדמנות להודיע שסוג כזה של יחס לא מקובל עלי. לשווא. יולדתי, כנראה, הרגישה הקלה עצומה להיפטר מהקשר המזיק עם שכמותי. לא שמעתי ממנה מילה. אחרי כל פיגוע בעיר מגוריה התקשרתי לאבא שלי לשאול אם היא בסדר. היא מעולם לא התקשרה אליו, וגם בעיר שלי היו לא מעט פיגועים.

התחילה להסתמן שאלה, מה לעשות איתה בחתונה. החדשים בבלוג ירימו גבה וגידו "מה זאת אומרת, איך אמא לא תהיה בחתונה של הבת שלה?!" אבל אלו מכם שקצת מכירים את הנפשות הפועלות בוודאי מבינים את ההתלבטות.

התייעצתי עם גבי (כבר ציינתי שיש לו הבנה מרשימה בטבע האדם?)

גבי אמר: "אפשר שהיא תהיה ואפשר גם שלא, אבל אני חושב, שאם היא תהיה, זה יהיה מאד לא מתאים שאחרי תקופה כזו ארוכה של נתק, המפגש הראשון שלכן יהיה בחתונה."

הייתי אסירת תודה על הפתח לאפשרות שהיא לא תהיה. עד אז לא העזתי לחשוב על זה.

אני לא הסכמתי למפגש נייטרלי איתה. לא רציתי לדבר איתה בלי הנחיה, אני מכירה אותה. אי אפשר יהיה להגיע איתה לשום תובנה, היא לא תיתן לי לסיים אפילו משפט יחיד. על דרישות מצדי, לכבוד מינימלי, אין מה לדבר.

למען האמת פחדתי. פחדתי שהיא תכה אותי. לא כל כך מהמכה עצמה, ולא מהמסר המקופל בתוכה, כי כבר השלמתי איתו, לפחות חלקית, עד אז - עם השנאה שלה, עם הדחיה שלה ממני, עם זה שהיא לעולם לא תאהב אותי, ולא חשוב מה אני אגיד, או אעשה, או אלבש, או אחשוב. לא פחדתי מזה יותר, כבר היו לי כמה אוהבים אחרים, וגבי בראשם. פחדתי להיות שוב בעמדה הזו, של ילדה קטנה וחסרת אונים. פחדתי גם להחזיר. התעקשתי על פגישה בנוכחות "מתווך" - פסיכולוג משפחתי או אחר.

גבי נסע לבית שלה, לדבר איתה על זה. הוא שוחח איתה בסבלנות אינסופית, כשהוא משתמש בכל הנסיון שהעניקה לו העבודה הכוללת טיפול בילדים משוגעים.

בתחילת השיחה, היא הודתה שהיא לא מכירה אותי. היא בעצם דיי פתחה בזה. אותי זה הרשים, וגם נתן לי פתח לתקווה. זו היתה הכרה רחוקה מאד ממה שהיא מסוגלת לו בדרך כלל. זה נכון, שהיא לא מכירה אותי. היא היתה כל כך עסוקה בלשנות אותי ובלהעיר לי על כמה אני לא בסדר, שמעולם לא טרחה לראות מי אני בעצם. וזה לא שאני כזה בנאדם מופנם ובלתי משתף.

אחר כך היא טענה שאני שונאת אותה לחינם, פשוט כי ככה נולדתי וזאת אני, בדיוק כמו אמא שלה. אדם קשה ורע. וחוץ מזה, היא חזרה למנטרה הקבועה שלה, לעולם לא יהיה לנו קשר קרוב, ככה זה, זה הגורל, היא כבר התייעצה עם אסטרולוגיות ומגבות עתידות (לא, לא שגיאת כתיב) ואין מה לעשות. אנחנו לא מתאימות.

גבי דיי כופף לה את היד. הוא אמר שזה משונה, שהיא תופסת אותי כ"אמא" שלה, בעוד שהיא האמא בעצמה. ועוד הוא אמר, שזה משונה, שאמא לא רוצה להכיר את הבת שלה. הוא העלה את העניין של מפגש בנוכחות מתווך, והיא התנגדה בהתחלה בטענה של מה שאני אעשה זה אכפיש אותה באוזני אדם שלישי ואאשים אותה באמהות גרועה (גנב? כובע?). והיא מעולם לא היתה אמא גרועה, היא טענה, היא תמיד דאגה שיהיה לי הכל. מעולם לא היה חסר לי כלום. אם כבר, היא היתה רכה איתי מדי וחבל שהיא לא היתה קשוחה יותר.

בסוף, איכשהו, גבי הצליח לשכנע אותה למפגש משותף עם מתווך. גבי נסע חזרה הביתה עם הבשורה, שיהיה מפגש לפני החתונה ואולי נצליח לנרמל כאן איזה קשר.

אני הייתי סקפטית.

למחרת, סקפטיותי הוכיחה את עצמה - היא התקשרה ודיברה עם גבי. אמרה לו שהיא חשבה על זה, שמפגש כזה לא מתאים לה, שאין טעם, ממילא לפי הגורל שלה ושל המשפחה והמורשת והכוכבים והמגבות לא נהיה בקשר אף פעם וככה זה.

ולסיכום, היא הוסיפה גם בונוס לחתנה העתידי, שיזהר לו ממני. "פארה לא רעה", היא אמרה, "פשוט ככה המורשת המשפחתית. תזהר ממנה. יום אחד היא תזרוק אותך, אחרי שהיא תגמור לנצל אותך, ותעבור הלאה. כמו שהיא עשתה לי. היא לא רעה, אבל ככה זה."

מה אמר גבי, שואלים אתם?

"בתחילת השיחה אמרת לי שאת לא מכירה את פארה. ואני מאמין לך, אני חושב שאת באמת לא מכירה אותה. אני מכיר את פארה, ואני לא מודאג."

אלוהים, אם יש, כנראה דחס לי את כל הנאחס לעשרים השנה הראשונות, ובשאר הוא שלח לי פיצוי.

בשעתו הגבתי בפחות סטואיות לשמע תוכן השיחה. התקשרתי אליה ונבחתי עליה. הזהרתי אותה לא להתקשר לכאן יותר ולא לדבר עם בעלי יותר לעולם. הוספתי משהו חביב על היעדר אנשים שהיו מוכנים לסבול אותה, ושככל הנראה גורלי שלי שונה. איך היא הגיבה?

היא צחקה.

אני מכירה את הצחוק שלה, מזוייף כולו. אני מסוגלת לדמיין לי אותו גם עכשיו, אחרי שנים שלא שמעתי אותו. הצחוק של המכשפה מארץ עוץ.

וגם הפעם היא טרקה את הטלפון, לא לשמוע את הכעס שלי. אחר כך התקשרתי והשארתי לה הודעה, עם תוכן אותם דברים. לא ידעתי אם היא תשמע, היה לי ברור שאני רוצה להשמיע.

רוב האנשים שומעים על השיחה הזאת ורק אז משתכנעים בצדקת ההחלטה שלי לנתק איתה קשר. כאילו כל שאר הדברים שהיא עשתה, שהיו מזיקים פי אלף, לא גרועים מספיק. במובן מסויים היא עשתה לי טובה, היא הוציאה את המרצע מהשק והציגה אותו לראווה בחוצות העיר.

ככה שלסמוך עליה שמרצונה תירתם לעזור לנישואינו לצאת לפועל, לא היה מעשי.

כלו כוחותי. אני אמשיך מאוחר יותר.