חיי נישואין תקינים

היתה מריבה ענקית, שווה בעוצמתה לאחרונה, לזאת שהיתה בארץ. על אותו נושא.

בפוסטי ה"פעם" סיפרתי על יעל ועל חלק מחלקה בחיינו. יש עוד, ועוד יסופר. הרקע הוא שאני מאד לא נהנית מחברתה של יעל, ואני כועסת על מאורעות העבר, ואני לא אוהבת שגבי בקשר איתה.

גבי לא מספק לי הרבה מורת רוח בנושא, לפחות לא עד לאחרונה. גבי לא שומר על קשר עם אף אחד מהמשפחה שלו, או בכלל. אם אני לא מתקשרת אליהם, הוא לא מדבר איתם. לא משהו אישי נגדה. כן היו לו קצת דברים אישיים נגדה, אבל לגבי יש את הברכה שהרבה אנשים לא מכירים בה - השיכחה. לי אין אותה.

בביקור האחרון בארץ הוא רצה להיפגש איתה יותר מהמינימום ההכרחי. יותר נכון, היא התעקשה והוא לא הרגיש נעים לומר "לא". אני התעקשתי גם, אבל מסיבות מובנות, הוא לא ויתר. אחרי הכל, זו אחותו, אנחנו נוסעים לצד השני של העולם, מי יודע מתי עוד הם ייפגשו. רבנו נורא. בסוף הוא כבר הסכים להתחמק, אבל שוכנעתי, ברגע האחרון, להצטרף אליו. זה היה ריב איום.

ביום ראשון חשבתי על זה קצת. למה זה כל כך מפריע לי. מה איכפת לי מזה שהוא בקשר איתה בפעמים הנדירות שהוא אכן מדבר איתה. יש עוד אנשים במשפחה שלו שאני מחבבת פחות, אבל אליהם אני דווקא מזכירה לו להתקשר ולפעמים מתעקשת. איתה - אני ממש לא רוצה שהוא יצור קשר. ניסיתי לחשוב מה יש בה שכל כך מפריע לי.

ועוד חשבתי, מכל המשפחה שלו, יעל היא היחידה שבאמת מתעניינת בנו, או בי. ששואלת שאלות, שרוצה להבין מה אנחנו (או אני) עוברים. ולמה דווקא אותה, שנותנת את סוג הקשר שאני מחפשת, למה דווקא אותה אני בוחרת להרחיק, ועוד בכזו טוטאליות. יש לי תשובות חלקיות, כמו למשל שאני לא יכולה לחלוק איתה שום דבר אישי כי בעבר היא כבר השתמשה במידע מהסוג הזה נגדי, כשלא היינו בדיוק בשיא הקשר ביננו. כמו למשל שהיא אף פעם לא חולקת שום דבר משל עצמה, מה שפוגם משמעותית באמינות של הקשר. אבל יש דברים פחות חיוביים, כמו למשל שאני מאד מקנאה בה. אני מקנאה בה על שהיא חיה את החיים שהייתי רוצה לעצמי. היא התחתנה עם מישהו שמרוויח מספיק בשביל שהיא לא תהיה חייבת לעבוד, אלא אם כן היא רוצה - שזה משהו שאף פעם לא יקרה לי, היא מגדלת כבר כמה ילדים ואנחנו עוד לא במצב של להיכנס להריון בכלל, היא עובדת במשהו שהיא אוהבת ונהנית ממנו, ואני בכלל לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה, היא גרה במרחק נסיעה מרוב המשפחה שלה, ולי בכלל אין משפחה. גבי אומר שכל זה רשימה יפה ומפורטת, אבל קצת מוטה. אני לא רוצה לפרט מה החסרונות שלה שהוא מציג, זה מרגיש לי קטנוני. אני רק אגיד, שלא הייתי מחליפה אף חסרון בחסרונות שלי שפירטתי למעלה.

חשבתי, באותו הלך מחשבה על למה אני מרחיקה אותה, שאולי זו אני שמרחיקה מעלי משפחה פוטנציאלית ומביאה על עצמי את הבדידות הזו שאני מתלוננת עליה.

גבי לא היה רגיש לכל העניין הזה ועשה שמיניות באוויר כדי לדבר איתה, משהו מאד לא אופייני שכאמור, שהוא לא עושה אף פעם. אני התרגזתי נורא. אחרי שקצת נרגעתי וקצת חשבתי איך לצאת מהתסבוכת ניסיתי לדבר איתו, אבל זה הוביל רק לחילופי האשמות שלא תרמו שום דבר.

ישבתי לבד בסלון ובכיתי כמה זמן, ואז הוא התיישב לידי וחיבק אותי עד שנרגעתי. לא פתרנו שום דבר.

למחרת השארתי לו מכתב על הדלת, עם כל המחשבות שלי סביב העניין הזה (אוקיי, רק כמה מחשבות) וביקשתי, לא שיפסיק לדבר איתה מעכשיו לעולם ועד, אבל שיהיה רגיש לזה שהקשר הזה שלהם מפריע לי. הוא חזר מהעבודה הרבה אחרי אז פשוט דיברנו על זה. ניהלתי את זה דיי טוב, נתתי לו להגיד את כל מה שהיה לו בלי לקטוע אותו, לא הגבתי לאבחנות שלא הסכמתי איתן כדי לא להפוך את זה לויכוח עליהן.

אמרתי שאני מבינה את המקום שבו הוא נמצא, שהוא מצד אחד לא רוצה שאני אכעס עליו ומצד שני זו אחותו והוא רוצה להיות בקשר איתה. ושאני לא יודעת למה כל כך מפריע לי הקשר בינהם, אבל עובדתית הוא מפריע. ושאני לא מתכוונת לבקש ממנו לנתק איתה קשר לחלוטין, אבל אני מבקשת שיהיה רגיש לזה, שהנושא הזה בעייתי אצלי.

הוא אמר שלזה הוא יכול להסכים, ושבעצם אם הייתי מבקשת שינתק איתה קשר הוא לא היה מסרב, ושהיא בכלל לא חסרה לו ושזה לא שהם מנהלים שיחות נפש, אבל סביב מאורע מסויים אצלה הוא הרגיש שזה הכרחי להתקשר אליה ולדבר איתה אישית. הוא גם פירט את כל הדברים שבגללם לדעתו אין לי מה לקנא בה. זה, אגב, לא מאד עוזר. כשיש רגש, מה שהכי עוזר זה להכיר בו, ואולי גם לנסות להבין את כל הגורמים שלו. באופן פרדוקסלי, להראות את כל הסיבות למה הוא "לא נכון", הרגש הזה, רק מקשה להיפטר ממנו, או לפחות לחיות איתו בשלום.

אני לא ביקשתי שינתק איתה קשר, ואני כן הייתי רוצה לעבוד על הרגש השלילי של כך שלי כלפיה, ועל העובדה שאני מגיבה בכזו קיצוניות למשהו שאין לו השלכה משמעותית על חיי. אני חושבת ברצינות לחזור לטיפול, אסור היה לי לתת לזה להגיע למצב כזה, שאני מתפרקת משטויות.

אני לא יוצאת פופולרית במיוחד בפוסט הזה. מה לעשות. לא מושלמת.

זה נגמר בהצהרות אהבה הדדיות, ובהצעה שלו להתחיל לעשות ילדים. אבל זה יהיה מטופש, כשעוד אין לנו תושבות, ועבודה קבועה, ואפילו החלטה על מקום מגורים.

ההיא שהתפרצה עלי בעבודה - ראיתי אותה מתפרצת על עוד גורמים. לא היתה אשמתי. הקלה.

תקופה ראשונה של מטלות עומדת בפני סיום. הקלה.

התאנה הוציאה עלים חדשים, נטולי כתמים. הקלה.

משה מהפוסט הקודם כתב לי שקרס לו המחשב אחרי השיחה ההיא. הקלה? קצת.

אני כאן כבר כמעט חצי שנה. עדיין אין לי חברות. יש את השכנה ליד, שהיא תמיד מקסימה אבל אני לא ממש מדברת איתה. יש את האמא המאמצת, ויש ביננו כמה שנים הבדל (נגיד, שלושים?). יש את וואלינג, הפיליפינית, שאנחנו מדברות אם יוצא, אבל לא יותר. לא יודעת אם זו אשמתי או שהסביבה לא מתאימה לי. עוד נושא להביא לטיפול.

בשבוע הבא יום הנישואין החמישי. זה נראה הרבה יותר, פשוט כי זה היה מלא כל כך. עברנו חיים שלמים בחצי העשור הזה. מקווה שהחצי השני יהיה שקט יותר, אבל מה הסיכויים, כשמדובר בי.