יומיום

גשם זלעפות, המון זמן שלא היה כזה, אבל 18 מעלות, שזה נחמד. המשמעות היא שאני לא אלך לארוחת הצהריים הטאיוונית, שג'סטין הזמין אותי אליה. אמור היה להיות שם סרט טאיווני והסברים על התרבות והכל. בשביל להגיע לשם באמצע היום אני צריכה ללכת ברגל איזה עשרים דקות ואז לקחת אוטובוס, או לנסוע באופניים - ביום של גשם זלעפות זה לא מתאים.

אני מקווה שהגשם לא יפגע בעגבניות, יש כבר איזה כמה עשרות בשלבים שונים של הבשלה.

למרות שהביולוגי עצבן אותי עניתי לו בצורה בוגרת ובלתי מתעצבנת. הוא שאל למה אני לא משתמשת בג'ימייל בשביל להתכתב איתו, וירד על כישורי האבהות של אחי באופן מרומז. עניתי שהוא מוזמן לכתוב לי לג'ימייל אם הוא רוצה, ושהבת של אחי נשמעת חמודה. לא התייחסתי לרמיזה שלו, כי כל ביקורת על כישורי האבהות שלו-עצמו מתפרשים אצלו מייד כהתקפה. אני לא יודעת למה הוא מצפה למשהו אחר, בתור מישהו שקם והלך לפני שמלאו לי שנתיים, ושלא שמעתי ממנו שוב עד שאיתרתי בעצמי עשרים שנה אחר כך.

אז הוא כתב עוד אימייל, שבו הוא מתאר (בשגיאות כתיב, דבר שהוא העיר לי עליו עשרות פעמים באימיילים, וכתב שזה לא כל כך קשה לבדוק את האיות וכו' וכו') את התפתחות הפריחה על אחייניתי, שזה התחיל עוד קודם אבל החמיר אחרי שהוא לקח אותה לטיול, ושהוא מרגיש אשם (כנראה שקל יותר להרגיש אשם על דברים קטנים), וסיים באמירה: "ילדים קטנים, צרות קטנות. ילדים גדולים שלוש נקודות".

זה כבר ממש מעצבן.

אם כבר, ילד מקבל הורים שהם כבר גדולים. למרבה המזל, יש מהם כאלו שהולכים ומתכווצים.

אני לא יודעת אם להמשיך להתעלם מההערות האלו שלו או להתחיל להתייחס אליהן.

חיפוש נואש אחר פסיכולוג בעיירה, שמטפל בשיטות לא-התנהגותיות (אין לי שום דבר נגדן, אבל אני לא מרגישה שהן בשבילי. זה בעיני כמו "לעבוד על עצמי", במובן של to trik myself. אני צריכה להבין למה דברים קורים ולקבל אמפתיה אליהם), העלה שם אחד. התקשרתי והוא עשה מאמצים עילאיים למצוא לי פגישה פנויה בעוד חודש וחצי. אני כבר לא מדברת על העלות, קרוב ל 90 דולר. כנראה שאני אפגש איתו פעם בשבועיים, אם אני אחליט שהוא מתאים לי. הוא נשמע נחמד, ואני לא משתגעת על דמויות גבריות. כאן זה איכשהו נראה מתאים.

שוב נאמר לי שאני וכחנית. הפעם מוסווה כמחמאה: הלכתי למרכז אנגלית כדי לתקן את האנגלית בעבודת ההגשה (שירות של האוניברסיטה. מאד יפה מצידם), ושוב תקעו אותי עם המגיה האיטלקי. הוא מדבר אנגלית מושלמת אבל אפשר להרגיש את המניירות האיטלקיות המתנשאות והמתועבות שלו מתחת. הניחוש שלי הוא שהוא עבר שם את ילדותו המוקדמת ושהוא הומו מהסוג שיורד באכזריות על מי שמתלבש פחות טוב ממנו.

בסוף העבודה הוא אמר: "הסיבה שהעבודות האלו כיפיות איתך, היא שאת כל כך וכחנית" (יעני ארגיומנטטיב). בתגובה אמרתי שאני מקבלת את זה הרבה. אז הוא אמר: "לא, זה מרענן. אחרי כל הסטודנטים האסייתים שרק עושים לי כן עם הראש, איתך יש דו שיח, ויש ויכוח, ולפעמים את צודקת ולפעמים לא". ואת זה אתה בטח הכי אוהב, אמרתי לו, אבל הוא לא שמע או לא הבין או היה עסוק בלתכנן מתכון לפסטה.

דיברנו שוב על יעל, גבי ואני, וגבי חזר על דעתו שאין לי מה לקנא בה, ושהחיים שלי הרבה יותר טובים בעיניו. ואני אמרתי שחלק מהקנאה בה היא אינדיקציה טובה בשבילי לגבי המשך חיי - אם אני כל כך מקנאה בה שהיא עושה משהו שהיא אוהבת, אז יאללה - עדיף שאני אמצא מה אני אוהבת לעשות ואעשה את זה. ואם אני כל כך מקנאה בה שיש לה ילדים, אז יאללה - מספיק עם הגלולות.

הדברים האחרים שאני מקנאה בהם, שאין לי מה לעשות נגדם, אין ברירה. אני אמשיך לקנא ולנסות להשלים עם זה שככה זה. אלה הקלפים שיצאו לי בחלוקה. אנחנו גם חושבים לעזוב את העיירה כשיגמרו השנתיים, לעבור לחלק המערבי של אוסטרליה ולגור ליד עיר שיש בה ישראלים. אולי אני לא מוצאת כאן חברות מסיבה של הבדלים תרבותיים, מה שנחשב חברות אצלי זה לא מה שיש כאן.

וואלינג אומרת שזה בגלל שאין לי זמן, שאני כל הזמן לומדת או עובדת. זה נכון רק לגבי המקרה שלה, כי אנחנו יכולות להיפגש רק בשעות היום כי היא גרה בעיירה השניה, ובאמת בשעות האלה אני או עובדת או לומדת, או בבית, אבל היא באוניברסיטה.

ההודים נתנו לי את השקפת עולמם על הזמנים: "וואט סטארט אולרדי פיניש". דהיינו, הסמסטר הזה, שעוד לא נגמר ממנו חצי, מבחינתם כבר גמור. מרגע שמשהו מתחיל הרי הוא כגמור, כי עצם העשיה עוברת מהר מכדי לשים לב.

נחמד.

אז בעצם נשארה לי רק עוד שנה.