דברים שרואים משם

פעם (5)

אני אמנם במצברוח מצויין (הרגע חזרנו מ"אכול כפי יכולתך" סיני, ואני שבעה ומדושנת. מחר(תיים) דיאטה), אבל הבטחתי, אז אני אסתכן בלקלקל אותו תוך סיפור על עברנו שהתרחש ממש לפני חמש שנים.

רבנות - טייק 3

אז אחרי שביקרנו שוב ברבנות, ודרשו ממני הוכחות על יהדותי (שאין לי), וכל ההסברים על ההבדל באופיין של העליות (זו של שנות השמונים כללה מאמצים עילאיים ולא היתה פופלרית בקרב הלא-יהודים) נפלו על אוזני ערלים, אמר הפקיד - טוב, תלכו לאיש הזה, הוא מומחה של הרבנות לענייני יהודים מברית המועצות לשעבר.

גייסתי את אבא שלי, זכרונו לברכה, כי הרוסית שלי כבר לא מה שהיא היתה פעם, (וגם פעם היא לא היתה משהו) וגם כי הוא זכר יותר ממני (בהתחשב בעובדה שהייתי בת שנתיים) מה קרה שם.

ה"מומחה" הסתבר רוסי חרדי, שזה תמיד נראה לי שעטנז חשוד במיוחד. אני לא אפרט עכשיו למה. הוא העיף מבט קצר בתעודת הגירושין של מולידיי, ושאל: "יש לך תעודת לידה?"

אמרתי שלא, ושאם היתה לא היו שולחים אותנו אליו בכלל.

אז הוא שאל: "יש לך איך להשיג אותה?"

אמרתי שלא, שעברנו הרבה דירות מאז הגיענו לארץ (מה שנכון), והיא כנראה הלכה לאיבוד באחד המעברים.

הוא כולו אמר חוסר עניין וחוסר רצון לעזור.

"אז יש לך מסמכים שמעידים שאמא שלך יהודיה?"

מאיפה שיהיו לי מסמכים כאלו? התחלתי להתעצבן ואבא שלי לקח פיקוד. הוא התחיל לתאר לו את נסיבות העזיבה שלנו את רוסיה, שבכלל לא ידעתי - שממש יומיים לפני העזיבה, אחרי שלוש שנים של סירוב, פתאום נתנו להם התראה. ממש יציאת מצריים. הם ארזו שתי מזוודות לכל אדם וטסו ברכבת אווירית דרך וינה. לא היו אז טיסות ישירות לישראל.

"ואמא שלך תוכל לבוא להעיד? אולי גם לדבר יידיש?"

איבדתי את הסעיף. כבר אמרתי את כל זה לקרציות ברבנות, שעם אמא כמו שלי עדיף כרגע להיות יתומה, ושאין מה לבקש ממנה להעיד, שהיא ירדה מהפסים לגמרי ולא רוצה לעזור. אבא שלי חיזק את טענותי, והרוסו-חרדי משך כתפיים.

"טוב", הוא אמר, "כנראה שתצטרכי לעשות גיור כהלכה".

מה זה גיור כהלכה?

"זה שום דבר", הוא אמר בביטול, "טבילה במקווה, זה הכל. עושים את זה במקרה שיש ספק קל באשר ליהדות, רק כדי להסיר ספק". הוא שירבט משהו על פיסת ניר ושלח אותנו משם.

רבנות, טייק 4

הגענו למוסד לגיור, בית כנסת מול הבית של אבא. עוד חיכינו בתור כשצעירות יהודיות במבטא רוסי דיסקסו בינהן הילכות כשרות. הן היו מודאגות מאד מהמבחן שהן צריכות לעבור, וגם סיפרו על ביקורת בית שעשו לאחת החברות.

בראיון עם הרבנים, שוב נשאלו אותן שאלות. אני כבר לא הייתי כל כך סבלנית לדת ולמסורת, והתחשק לי לשפוך שומן חזיר שבושל בשבת על הרצפה.

"תראי", אמר לי הרב, "גיור זה תהליך של כמה שנים. זה לימודים, זה בחינות, זה עמידה בתנים מסויימים."

"מה זאת אומרת כמה שנים? החתונה בעוד כמה שבועות", אמרתי לו, מזועזעת. "שלחו אותי לכאן לגיור כהלכה - טבילה מקוואית או משהו".

"לא לא לא", אמר הרב, "אם שלחו אותך לגיור, אז לא יכולים להכתיב לי איזה גיור. את תצטרכי לעבור כמו כולן את אותו תהליך, ולהוכיח לנו שאת מתכוונת לחיות את חייך כהודיה."

"את שומרת כשרות?" התפרץ רב אחר לשיחה.

עניתי שאני מפרידה את הכלים בבית, מה שהיה נכון - רציתי שהמשפחה של גבי תוכל להתארח אצלנו בלי חשש.

"ומה עם טהרת המשפחה? אחרי שתתחתנו? את מתכוונת להקפיד על טהרת המשפחה? ללכת למקווה לספור שבעה נקיים?" הוא לחץ.

לי נשבר. מה, אני התעוררתי באיראן? מה זה, עכשיו יכנסו לי לתחתונים לבדוק מה הצבע שלהם לפני שאני ובעלי נעשה אהבה? נמאס לי, הודעתי להם שאני לא הולכת לעבור שום גיור, שיש מספיק הוכחות שאמא שלי יהודיה, שהיא היתה מספיק יהודיה בשביל שלא יתנו לה ללמוד איפה שהיא רצתה ברוסיה כי היא יהודיה, שאני הייתי מספיק יהודיה בשביל להחזיק את דגל ישראל באושוויץ במשלחת, שהאף שלי מספיק יהודי בשביל לפרנס עשרה מנתחים פלסטיים, ושאני מתחתנת עם בחור ישיבה לשעבר, אז שיצאו לי מהוורידים. איחלתי להם בלב חרמנות של בריזילאים ואימפוטנציה מלאה, ויצאנו משם.

שיחה עם יעל

יעל, עוד הרבה לפני שאני הגעתי, היתה הסמן הימני במשפחה. וגם הסמן הדתי. כבר היינו דיי בכסאח, למטה-למעלה כזה. הטחתי בה את כל החוויה הנפלאה של הרבנות. את היחס כאילו אני מתחזה, אחרי שתרמתי למדינת היהודים פי אלף יותר ממה שהם אי פעם יתרמו, אחרי שגדלתי בתוך העם היהודי, עם הכרה ברורה שאני אחת מהם, אחרי שבגיל אחת עשרה באינתיפאדה הראשונה חטפתי אבן שהשאירה לי צלקת על הצוואר, וטוב שלא כמה סנטימטר יותר למעלה. וכל הסבלנות שלי וההערכה שלי ליופי שבדת התנדפו להם יחד עם שאריות הדאודוראנט של הפקידים. ושמה שבא לי באמת זה לשים עליהם זין אחד ארוך ולא נימול וללכת להתחתן חתונה אזרחית.

הבעיה עם החתונה האזרחית היא, שהצד הדתי של המשפחה של גבי לא יסכים להיות נוכח זה. ולגבי (וגם לצבי, אבא שלו, שמאד לא רציתי לצער אותו) היה מאד חשוב שהם יהיו. אבל באותם ימים התחשק לי נורא לצפצף על כל זה.

יעל העלתה הצעה אחרת, לכתוב מכתב לרב הראשי ולנגן לו על המצפון. אני, גבי, בוגר ישיבה, פונה אליך בזאת, לתאר את היחס המשפיל והקשיים שמערימים עלי המוסדות, כשכל שברצוני לעשות הוא לשאת את אהובתי לאישה ולהקים בית בישראל. כאלה דברים. יעל גם הציעה לנסח אותו.

בהשראת המכתב התקשרתי לאחד הרבנים ואמרתי לו את הדברים, שזה יחס משפיל ואטום, וששלחו אותי לגיור בלי בכלל לחקור ולשמוע עדויות האם אמא שלי יהודיה או לא. הריגשי עבד והוא כינס ועדה.

רבנות - טייק 5

גייסתי עדים מכל קצוות הארץ.

קודם כל אבא שלי. הוא הכיר את יולדתי עוד ברוסיה וגם את סבתי הוא פגש.

שני גייסתי חבר של אמא שלי בערך מיום הנחיתה. אני לא השתגעתי עליו כאדם אבל הוא נחוש כזה ויודע להיות משכנע כשהוא רוצה, והוא גם גר קרוב, בירושלים.

שלישי היה דוד שלי, שבעצם היה אמור להעיד על בת דודה של יולדתי מצד האמא. ואם הבת דודה יהודיה הרי שגם יולדתי יהודיה.

ואחרונה חביבה, אלמנתו של הפרופסור שבעקבותיו נגררה יולדתי לישראל. היא לא אמרה אבל אני הרי בנאדם רגיש ונבון, עשיתי אחד ועוד אחד והיום אני משוכנעת שהיא היתה מאוהבת בו ועברה אחריו לישראל כי לא היה לה מישהו יותר יקר ממנו. הוא נהרג בתאונת דרכים כמה שנים אחרי העליה. כדי למצוא אותה התקשרתי לבן של הפרופסור, כשהסברתי לו במה מדובר הוא אמר: "אולי אני יכול לעזור". אמרתי שלא, אני צריכה כאלו שהכירו את יולדתי בגיל בוגר והוא היה בערך בן שבע. והוא אמר: "אני מתכוון, אני הרי גרפיקאי".

אותי זה הצחיק נורא.

הדוד והאלמנה הגיעו מהצפון, כל אחד מחלק אחר. אותה הלכנו לאסוף מתחנת האוטובוס, כשכל מה שזכרתי ממנה זה תמונה מגיל ארבע, שחצי ממנה מוסתר על ידי חתול. זיהיתי אותה ישר. איכשהו גם היא זיהתה אותי. היא הביאה תמונה שצולמה בחתונה שלה עם הפרופסור, שם נכחה גם יולדתי (אני רק יכולה לדמיין כמה כוחות נפש היא היתה צריכה כדי לעמוד שם), והכלה לבשה מגן דוד שלא היה מבייש תושב נתנייתי ממוצע.

החבר הירושלמי ביקש להעיד ראשון, כי היה לו משהו לעשות אחרי כן. כשנכנסו הרבנים, אחד מהם פתאום עצר לדבר איתו. כשהרמתי גבה הוא אמר: "אני מתפלל אצלו בבית הכנסת".

כשהוא נכנס (בהעדרי, לדרישת הרבנים), חקרו אותו על כל מה שאמרתי עד אז. אימתו איתו את מצבה הנפשי של הורתי, את נסיבות עלייתה, ואת הקשר הביולוגי ביננו (למקרה שאני מאומצת ולא מהגזע היהודי, גם אם הורתי במקרה כן).

את האלמנה חקרו אחר כך, עדיין בהיעדרי. גם היא אימתה את כל מה שסיפרתי והוסיפה שהורתי השתתפה בפעילויות יהודיות מחתרתיות במוסקבה.

לחקירת הדוד שלי הצטרפתי על תקן מתורגמנית. הדוד העיד על יהדות בת דודתי, ועל הקשר בינה לבין הורתי העידו תצלומים. צחוק הגורל, לא היתה לדוד שלי אף תמונה עם הבת דודה, רק לאשתו. וכך לימדנו אותם לוגיקה מתמטית: תמונה של הדוד שלי עם אשתו, תמונה שלה עם הבת-דודה, ותמונה של הבת דודה עם הורתי ואיתי.

הוא גם הסביר להם שקשה להסביר איך יודעים שמישהו יהודי, למישהו שלא גדל בקהילה האוקראינית. למשל, שבבית הכנסת היא היתה מזהה אנשים ואומרת להם שלום (היה בית כנסת?) או במועדון הציוני. למשל, שמישהו יכול להגיד עד מחר שהוא יהודי, אבל אם כשהוא משתכר הוא מתחיל לדבר על הצורך בטיהור אתני, אפשר להבין יותר טוב את שורשיו.

אחרון העיד אבא שלי. קודם כל הוא סיפר על האף הגולדה מאירי של סבתי. אחר כך הוא סיפר שהיא דיברה יידיש. מה היא אמרה ביידיש? שאל אחד הרבנים. אבא לא התבלבל. אני לא יודע מילה יידיש, הוא אמר. אבל היו בחצר במוסקבה זקנים יהודים, שדיברו יידיש. והיא, כשבאה לבקר, ישבה ודיברה איתם.

ולמה האמא לא מוכנה להעיד? הקשה עוד אחד, ומה יהיה בחתונה? איך היא תתנהג שם?

אבא שלי שתק קצת וענה, אולי עדיף, בהתחשב במצבה הנפשי הנוכחי, שהיא לא תהיה בחתונה.

הרבנים ביקשו מאיתנו לחכות בחוץ, ולבסוף קראו לנו והודיעו, שאני יהודיה כשרה וברה כמו חמסה מוכספת, ובמזל טוב תמורת 145 ש"ח (אחרי הנחה לסטודנטים) הם מוכנים להעניק לנו רשיון נישואין.

אז את יום הנישואין החמישי חגגנו בחוסר מעש, אבל היום יצאנו עם אוטו שקיבלנו מפיטר (שיצא ליומיים לעיר אחרת ולא היה צריך אותו) ל"אכול כפי יכולתך" סיני. מחר נוסעים לבקר חבר שגר על החוף עם אשתו התיאלנדית, ברכב של החבר הקולומביאני (ולא, אין לו סמים, כבר שאלתי).

נכתב על ידי פארה ווי, 19/8/2005 13:09, בקטגוריות זכרונותי
8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי בעבודה ב-7/9/2006 04:43

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה