דברים שרואים משם

עוד פעם - ממש לפני החתונה

טוב לי - ימים של חופשת אמצע סמסטר, לומדת בבוקר, קצת מתעמלת, קצת שופינג, הרבה חוסר מעש. בהמשך השבוע אני עובדת (כי צריך גם הכנסה) ואז חזרה לסמסטר, אחרי שחצי ממנו נגמר. הימים מתחילים להתחמם, הלחץ הכלכלי התפוגג עם מכירת הדירה - בעצם אין הרבה חדש, אבל משהו ברקע נעשה טוב יותר.

הפוסט הזה של "בנו של האין" מדבר על כמה חתונות הן שואו, לא עניין פרטי של הזוג ולמעשה תוצר של מסחור עודף של החברה. הפוסטים האלו של עדי, שהם בעצם המקור לכל עניין פוסטי ה"פעם", נותנים נקודת מבט קצת יותר אופטימית. האמת שלי היא איפשהו באמצע.

עיצוב

עם בעל האולם סגרתי על תאריך מאה שנה קודם, או לפחות ככה זה נראה לנו. לא נתנו מקדמה. באנו לשתי טעימות (הוא ביקש), ולא דיברנו על העיצוב. כשנפגשתי עם המעצבת לבחור כלים וסכו"ם (למי לעזאזל אכפת?! רק תשטפו את זה) דווקא מצא חן בעיני, להחליט על הפרחים, והצבעים, והצורות.

יש לי בעיה לבחור בין שני דברים. תמיד כשזה מגיע לאחד משניים אני רוצה את שניהם. אז העיצוב היה אדום וכחול, חזקים. חצי מהשולחנות היו עם מפה אדומה וחצי עם מפה כחולה. דווקא יצא יפה. אני הייתי עם שמלת כלה לבנה אבל קצת אדום, וגבי היה בגוונים של כחול. איזו מקריות.

מוזיקה

וידוי קטן.

אני גדלתי באחת השכונות הכי מתועבות שיצא לכם להכיר. המשטרה לא משתגעת על להכנס לשם. מזרקים היו תוצר לוואי של בניינים לא גמורים. באופן מפתיע, המוזיקה הנפוצה בשכונה היתה מזרחית.

באופן מפתיע אף יותר, אני מתעבת כל מה שדומה למוזיקה מזרחית. שרית חדד? אייל גולן? אנא הבו לי דלי בטרם אכתים לכם את השטיח. כל חתונה שאי פעם הייתי בה, כשסילסלו באוזני הצלילים המזרחיים, לא חשוב כמה יקרים היו לי החתן והכלה, הלכתי בהפגנתיות לשבת עד יעבור גועל. בחתונה שלי, כך נשבעתי, לא יהיה מזרחי.

במילים האלה פתחתי את השיחה עם הדי ג'יי, חבר שלנו, על המוזיקה המיועדת לחתונה. אף לא שיר אחד מזרחי.

מה?! נזעק הדי-ג'יי, גם ככה החתונה שלכם עצובה (מבט נזעם) לא, לא עצובה (תיקון מבוהל), פשוט, נו... איך קוראים לזה, אשכנזית. מזרחי זה מה שמקפיץ את כולם! זה עושה שמייח! נו בבקשה!

לא יהיה מזרחי, גזרתי עליו. מצידי שכולם יבכו כמו בצל קצוץ. אני שונאת מזרחי, כל חיי שנאתי מזרחי, כל החתונות סבלתי בשקט - לא עוד! אם יש שיר מזרחי אחד, אני דורכת לך על הרגל ולא תוכל לרקוד כל הערב. וזה גם הרבה יותר כואב ממה שזה נשמע.

רק מה, הגורל יש לו הומור של וודי אלן, ושלושה ימים לפני החתונה התחתן זוג חברים שלנו, ממוצא, איזה פלא, מזרחי. אני חושבת שהיה שיר אחד, נדמה לי YMCA, שלא היה מזרחי. והחתונה היתה כל כך כיפית - כבר היינו בראש של החתונה שלנו, הוודקה רד בול פעלה את פעולתה, ואיכשהו המזרחי היה אותנטי, עם כל הקהל שהרקיד כוסות על המצח ומפיות מעל לראש. התקשרתי אל הדי-ג'יי ואמרתי: "אחד. שיר אחד". הדי-ג'יי נפל על צווארי הטלפוני ובכה מרוב אושר. בעיני רוחו כבר ראה את האורחים מביטים בו בשיממון בעודו מנגן שוב ושוב את "קארמה קמיליון". שיר אחד. מיקס של שלושה מלהיטי התקופה (אוקיי, זיהיתי שם אחד אולי), וכולנו היינו מרוצים.

המפגש עם הרב

לכל מי שקרא את פוסטי הרבנות, לא יהיה קשה לדמיין את הגישה שאיתה הגעתי אל הפגישה עם הרב.

הוא ידיד לא-קרוב של המשפחה של גבי, ואחרי שהגיע האישור הרבנותי, והעדים העידו ששנינו רווקים ואין בכוונתנו לאחוז את עיניו של איש (כמובן, נשים פסולות מלהעיד. נשים, מפגרים, חולי נפש, וילדים. דונט גט מי סטרטד), ביקש הרב להפגש איתנו כדי לדבר על עניין החתונה.

למי שהמילה "רב" מעלה בראשו דמות מבוגרת ועבדקנית, הרב שלנו היה צעיר מאד, אולי כמה שנים יותר מבוגר ממה שאני היום, מגולח היטב וחייכן.

חוץ מחזרה גנרלית על כללי הטקס (קודם חותמים על הכתובה, אחר כך עושים את החופה, אחר כך שבע ברכות - מי יברך מה, אחר כך... כן, חתונה זה לא ספונטני) הרב רצה גם לדבר איתנו על משמעות הדברים. לא היה בהם הרבה חידוש לגבינו, גבי כזכור בוגר ישיבה ואני ניחנתי בזכרון נטול דליפות (או שמא קוללתי בהיעדר שיכחה? תדעו לכם שזו לא תמיד ברכה, המבנה הנפשי של האדם לא בנוי להתמודד עם היעדר שיכחה). דיברנו על משמעות המילים "הרי את מקודשת לי". חשבתם על זה פעם? "מקודשת". מקודשת הכוונה לא רק "קדושה", חשובה, יקרה, משמעותית, אלא גם "מיוחדת". שונה מהשאר. היחידה ש. כזכור הייתי עם בטן מלאה על היהדות בכלל והמוסד הדתי בפרט, והקאתי את כל מררתי על הרב המסכן. כשאני נזכרת בזה אני ממש מתביישת - הוא היה כל כך נחמד וסבלני. לא הגיע לו.

ביקשתי לתת לגבי טבעת גם אני.

"למה את רוצה לתת טבעת?" ניסה הרב לנפנף אותי בהתחלה, "לשבור כוס את לא רוצה?"

הנדתי ראש באלכסון, לעבר הכתף. "גם לשבור כוס."

"אפילו אם אני מקודשת לו", הקשיתי, "למה שאני לא אתן לו טבעת ואגיד 'הרי אתה מקודש לי'? זה שאני מקודשת לו, לא מחייב אותי!"

"זאת שאלה טובה", הודה הרב, "אתם מעלים שאלות טובות. תראי", הוא הסביר לי, "אני מחוייב למכון 'בניין שלם'. אני אתייעץ איתם, ואראה מה הם אומרים. יש בעיה עם זה שהכלה תתן טבעת מפני שזה נוהג רפורמי, והיהדות האורתודוקסית מסרבת לאמץ מנהגים רפורמיים. אילו הייתי אדם פרטי, הייתי מכבד את הבקשה שלך, אבל אני מחוייב למכון. אם המכון יאשר, נעשה את זה."

"ומה עם הכוס?" שאל גבי.

"מה מסמלת הכוס, אתם יודעים?" שאל הרב. "הכוס היא סמל לחורבן הבית. גם ביום שמח כמו יום חתונה, אנחנו זוכרים את חורבן הבית, את השבר הזה, ושוברים כוס לסמל את האובדן."

"מה שנקרא, יהודים חייבים לזכור סיבה לאומללות גם כשטוב", הערתי בסרקזם.

"אז אם זה ככה," אמר גבי, "שנינו נשבור כוס. חרבו שני בתים!"

"לא חשבתי על זה," התרשם הרב, "תשברו שניכם. אין עם זה בעיה."

אני בכלל לא ידעתי על כל עניין שבע הברכות, עד החתונה שלנו כל מה שידעתי על חופה זה כל מה שכתבתי עד עכשיו (אני אפילו לא בטוחה שידעתי את עניין הכוס) וכל השאר היה רצף של מלמולים שמסתתרים מאחורי טבעת של קרובים. חילקנו את הברכות לפי סדר של קרבה משפחתית וכבוד - אבא שלי, דוד שלי - זה שהעיד ברבנות, שני דודים וסבא של גבי, וכמובן צבי, אבא של גבי, שקיבל שתי ברכות. אבא שלי אמנם קיבל ברכה קצרה של משפט אחד, אבל בגלל שהוא לא דובר עברית ביקשתי העתק שלה כדי שהוא יוכל להתאמן בבית.

על סדר העמידה בחופה - בניגוד למה שראיתי בכל החתונות עד היום, אנחנו התעקשנו לעמוד לבד על החופה. החתונה היא שלנו ולא של המשפחה. וגם, בצד של גבי היה עומד גדוד של הורים ואחים ודודים וסבים, ובצד שלי - אבא שלי. אסימטרי משהו. בשעתו גם התביישתי בזה שאמא שלי במפורש לא מוזמנת, לא רציתי שישאלו אותי שאלות. הרב לא התנגד בכלל.

יש עוד דבר קטן שחייבת אישה המתחתנת בישראל לעשות - הדרכת כלות ברבנות, וטבילה במקווה.

הדרכת כלות

לא היה בה שום דבר לא צפוי. שאלה אותי הרבנית מתי אמור להיות המחזור שלי, וצקצקה בראשה, קרוב מדי, קרוב מדי. אולי תדחו קצת את החתונה? צריך שבעה נקיים, ואת אומרת שעשרה ימים אחרי המחזור... צק צק צק, זה לא טוב, קרוב מדי. ("אורחים נכבדים, הרינו להודיע כי החתונה שתוכננה לתאריך כזה וכזה תידחה בשבועיים מפני ספירת נקיים" - כן, בטח) אה, את על גלולות? אז תפסיקי כמה ימים קודם, ליתר בטחון.

ההרצאה מתחילה בהחדרת מוטיבציה - למה זה טוב לעשות הפסקה של שבועיים מדי חודש בחיי המין. זה בריא לגוף, זה בריא לזוגיות, זו מצווה חשובה.

אני מודה שסקס זמן מחזור לא תמיד חביב עלי - לא בגלל כל אותם חברים-לשעבר ששמעו "מחזור" והחווירו כממר"מניק מתחיל - אלא בגלל שזה מכתים את הסדינים, ותמיד משום מה אלה הסדינים הכי רכים ונעימים ולבנים, אבל בריא לזוגיות? הרבה יותר בריא לזוגיות אם לא מתייחסים לאחד מבני הזוג כאל טמא, או מטומטם, או פסול עדות.

אחר כך הצד הטכני, הנה פלנלית, ככה בודקים, שבעה נקיים. ושוב מוטיבציה מפי החרדית המרצה, כל בדיקה כזו מייצרת מלאך בשמיים ששומר על החיילים שלנו בלבנון (שאף אחד מהם הוא לא הבן שלך, גבירתי, נכון?).

מקווה

"אני חייבת ללכת למקווה?" שאלתי את הרב, "או שאפשר ללכת לים במקום?"

"רוצה לים? תלכי לים. אבל את יודעת, אסור שתהיה חציצה. את צריכה להיות עירומה לגמרי."

"אני צריכה להכנס עירומה או רק להיות עירומה תוך כדי?"

"תוך כדי מספיק."

"אתה רוצה שאני אקח איתי מלווה או משהו, להוכחה?"

"לא, אני מאמין לך."

אם הוא היה מתחיל איתי ב"תביאי לי פתק, תביאי לי עדים" אולי הייתי מנסה לחפף. דווקא בגלל שהוא סמך עלי, וידעתי שזה חשוב לו, לא הרגשתי נוח, ונסענו, גבי ואני, ביחד בערב אל הים. לבשתי רק שמלה, בלי שום דבר מתחת, ואחרי שנכנסתי למים הורדתי אותה. טבלתי כל כולי, עם ציפורניים נקיות שלא תהיה חציצה, וחלילה וחס שלא יהיה איזה חלק ממני שלא יטוהר לגמרי במי הים התיכון שכל השפכים של המדינה נשפכים אליו. כשזה נגמר הלכנו לישון, לילה אחרון שלנו כרווקים.

נכתב על ידי פארה ווי, 23/8/2005 07:14, בקטגוריות זכרונותי
17 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-26/8/2005 12:34

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה