מבוכות

פעם, לפני הרבה שנים (שנתיים בערך), עבדתי בתור תומכת טכנית. החברה המעסיקה היתה נוקשה מאד בנהלים בכל מה שקשור לפורנו: אסור לגלוש באתרי פורנו בעבודה, אסור לשלוח תמונות פורנו באימייל, אסור לספר בדיחות גסות. ממש אמריקה. באחד מימי הראשונים חיפשתי תמונות לשים לי כרקע לשולחן העבודה ואחד הלינקים הוביל אותי למערומיהן של נשים דלות תקציב. שבוע הסתובבתי תוך נסיון להקטין את עצמי לגודל הסדקים בקיר, ואז הבוס שלי תפס אותי.

 - "פארה?"

 - "המממ?"

 - "אני יכול לדבר איתך רגע? ואם את יכולה תסגרי גם את הדלת".

בחיל ורעדה התיישבתי מולו ותכננתי איך להגן על עצמי - בסה"כ חיפשתי תמונות של נוף, יצאתי מהלינק מיד, לא שמרתי את התמונה, לא שלחתי לאף אחד...

 - "החברה עשתה השוואות שכר והוחלט להעלות לך את המשכורת בחמישה אחוזים".

 - "אגגג... מה?"

 - "טוב, זו רק ההעלאה הראשונה", התנצל הבוס, "צפויה עוד אחת תוך כמה חודשים."

בזה לא הסתיימו חוויותי הפורנואיות. אחד מחברי לקבוצה -נכנה אותו מקושר- ביקש ממני משהו, ואני בבדיחות הדעת הודעתי שכל עוד אני מחוץ לטבעת הפורנו שלהם אין על מה לשדר - יען כי בהתאם להנחיות החברה, פורנו התמחזר לו בין כל חברי הקבוצה (חוץ ממני) על בסיס אינטסיבי. שכחתי מההערה המטופשת שלי והתיישבתי עם קולגה אחר -הקשוח - לעבוד על משהו. לפתע מגיע אלי אימייל מהמקושר. בתמימותי פתחתי את האימייל וגיליתי מצגת פאואר פוינט של בחורונים בשלל תנוחות והיעדר מלבוש. מתוך נסיון לגרום לזה להיעלם (שהרי יושב לידי הקשוח! מה יגידו בקבוצה?!) לחצתי: אנטר-אנטר-אנטר במהירות של מוקדדת מורס. כשכל הבחורונים נעלמו להם כמו בסרט נע, ואני כבר העליתי עשן אדום מתוך אוזניי, אמר לי פתאום הקשוח:

"את יודעת, אם את לוחצת אסקייפ, זה יוצא באמצע".

אז פה אין כל כך הרבה פורנו וגם כשיש הם לא מתלהבים, אבל אני לא קופאת על שמרי.

לחוצה: "... וכשיוצאים איתו לדוג, הוא ממש בלתי נסבל! 'זה משעמם לי', 'אין לי סבלנות' , הוא כל הזמן מתרוצץ, לא יושב רגע בשקט!"

אני: "טוב, זה כנראה קשה לילדים, לשבת בשקט כל כך הרבה זמן."

לחוצה: "זה בעלי."

אני: "דונה תתחדשי על התספורת! מאד יפה לך."

דונה: "תודה, תודה. הבן שלי אמר לי: 'אמא, את אולי האמא הכי זקנה בכיתה, אבל את לא הכי שמנה ואת לא הכי מכוערת'."

אני: "טינאייג'רים יכולים להיות ממש בוטים לפעמים."

דונה: "הוא בן שבע".

פול נותן לי טרמפ הביתה. אנחנו הולכים מהחדר לכיוון מגרש החניה. אני מספרת לו משהו, והוא אומר משהו אבל אני לא ממש מקשיבה. ממשיכה ללכת אחריו, המון דלתות. אני לא זוכרת דרך כזאת למגרש החניה, עם כל כך הרבה דלתות. מה זה כל הדלתות האלה?

פול: "פארה?"

אני: "כן?"

פול: "אהמ... זה שירותי הגברים פה."

נגמר השבוע חופש, הנה חוזרים לסמסטר. שוב מטלות ולימודים, עד לתקופת הבחינות, ואז ארבעה חודשי חופש, שבטח יוקדשו רובם לעבודה. אני חושבת הרבה על אבא שלי לאחרונה - לא חלחלה אצלי עדיין ההכרה שאני לא אדבר איתו יותר לעולם. התחלתי להדליק נרות שבת במועד של הדלקת נרות. איכשהו זה גורם לי להרגיש שהוא איתנו, אפילו שלא היה בו שום דבר דתי. כנראה שזה געגוע.