דברים שרואים משם

פעם (7) - החתונה

בעצם בשביל הפוסט הזה התחילה כל סדרת ה"פעם". נראה אם אני אצליח לגמור אותו בפוסט אחד.

לא הצלחתי לישון טוב במיוחד, התעוררתי די מוקדם בבקור והציקה לי המחשבה על הכתמים השחורים שיהיו לי מתחת לעיניים בגלל זה. כמובן זה לא עוזר להירדם בחזרה.

בערך בתשע צלצל הטלפון. הזמנתי שנה לפני פרפרים מחקלאי אחד אי שם בצפון - רציתי שישחררו אותם ברגע שבירת הכוס, וענן של פרפרים צבעוניים יעלה מול הקהל. כבר שבוע קודם הוא הודיע לי שיש סיכוי שזה לא יצליח, היה שרב כבד והם לא התפתחו טוב. בתשע בבוקר הוא הודיע סופית שזה לא ילך. אין מספיק פרפרים ואלו שיש אפאתיים ולא יצלחו לאפקט. התבעסתי.

אחות של גבי הגיעה לאסוף אותי אל סלון הכלות, וסיפרתי לה את הבעסה. "לא נורא", היא אמרה, "תקנו בועות סבון במקום." מצא חן בעיני הרעיון וסינג'רתי את חמתי לקנות בועות סבון. היא דווקא שמחה לתעסוקה.

(גבי: "גם ככה לא אהבתי את העניין עם הפרפרים. הם היו נתקעים בכובעים של הדודות, מי צריך את זה")

בסלון הכלות התחלנו את הכנת הכלה. קודם כל הקוסמטיקאית עשתה לי מסאג' מרגיע, שכמעט ונרדמתי בו. אחר כך היא ניסתה לאפר אותי. הנסיון הראשון לא מצא חן בעיניה, עשה אותי כוחנית מדי לטעמה. היא הורידה את האיפור וניסתה שוב. הפעם יצא יותר מוצלח.

אחר כך העבירו אותי אל הספרית. סיכמנו על תסרוקת שבוע קודם, אבל היא החליטה שלא. "אני חשבתי עלייך", היא הודעה לי, "זה לא מתאים מה שאמרנו. את עדינה, יש לך פנים עדינות, צריך משהו יותר נקי, יותר פתוח. בלי פוני ובלי שוונצים ובלי שום דבר."

"זה לא יעשה לי אף גדול?" שאלתי בפקפוק.

הספרית חשבה שניה ואז נתנה תשובה דיפלומטית להרשים: "זה כמו שאני אגיד, שטייטס עושים לי תחת גדול. הם עושים לי תחת גדול?" היא שאלה והפנתה אלי את אבני הריחיים שלה. "לא! ככה זה, הוא גדול."

אז מאופרת ומסורקת וצבועת ציפורניים נכנסתי למדידה סופית ואחרונה, כשהתופרת מסתכלת עלי בעיניים מצומצמות. "כל הכלות ביום של החתונה פתאום מורידות קילו או מעלות קילו, וכל המדידות הולכות לעזאזל", היא אמרה וצבטה לי את המותניים.

למרות שהשמלה היתה אמורה להיות נפוחה, הורידו לה חלק מהנפח פתאום. שאלתי את בעלת הסלון למה, והיא אמרה: "מותק, את חלושה את עדינה את שברירית, את תתעלפי לי בחתונה ושום שמחה לא תהיה מזה. אז יהיה קצת פחות נפח אבל לפחות תישארי על הרגליים". כולה פעם אחת התעלפתי לה במדידות, אבל זה הספיק - היא לא יצאה מההלם, ולא עזר כמה אמרתי שהיה יום חם ולא שתיתי מספיק, היא היתה משוכנעת שאני בהריון.

חברתי הטובה שיר הגיעה לסלון ואופרה גם היא, אחרי שהיא והאחיינים של גבי קישטו את האוטו שלה בשלל בלונים. יצאנו משם מתרגשות וקצרות נשימה (אני החברה הראשונה שהיא חיתנה) נסענו לאולם, שגבי כבר חיכה בו.

גבי קיבל את פני ונדהם - יש משהו מהמם בלראות מישהו שאתה מכיר ביום-יום אחרי שעבדו עליו כמה שעות ושמו אותו בשמלת כלה. אחר שהוא התאושש הוא אמר משהו על מקומות ישבה ושלא הכינו ועצרתי אותו ואמרתי: זהו, מעכשיו אנחנו לא דואגים ולא נלחצים ולא נבהלים. מעכשיו זו החתונה שלנו ואנחנו נהנים. מה שלא הסתדר עד עכשיו - או שמישהו אחר יסדר או שלא. זה כבר לא בידיים שלנו.

הלכנו לעשות כמה צילומים של "לפני" - ברוב טפשות לא עשינו אותם עם המשפחה, וכשכבר נזכרנו כולם היו מרוחי איפור ושיער ונראו מבהיקים מזיעה (מצד שני נראינו טבעיים ומרוצים - זה כנראה הטרייד אוף). חשיפה ראשונה:

האורחים טפטפו. בהתאם למזלנו האופייני נפלנו על יום חמישי באוגוסט, של פסטיבל הסרטים.

(אחד הזוגות שהגיע ראשון התיישב בצד, לחכות לכל שאר האורחים, וכשניגשתי אליהם לבדר אותם, הם נראו נטולי רצון לדבר איתי. מסתבר שהאשה הודיעה באותו מעמד לבעלה על רצונה בגט. שתיים)

ירדנו למטה לחדר שבו סגרנו את פרטי הטקס וגבי חתם על הכתובה שנראתה דומה באופן משונה לפלקט בית ספר.

"את הכתובה צריך להשאיר אצל מישהו מהצד שלך", אמר הרב. "בדרך כלל משאירים אצל האמא".

"אני אשאיר אותה אצל שיר", אמרתי. "יש לה גם רשימה של כל האקסים שלי, שעשינו פעם מתוך שעמום. אם נפתח את האחד נצטרך לפתוח גם את השני".

החופה התעכבה (כמו תמיד) בשלוש שעות בערך (לא כל כך תמיד) כי סבא וסבתא של גבי נתקעו בפקק (בגלל פסטיבל הסרטים). בניגוד להרבה חתונות שבהן האוכל המוגש לפני החופה יכול להאביס עיירה שלמה, אנחנו הלכנו על סלמון אלגנטי ורוסטביף ייצוגי. כשהתקבל הרושם שהקהל יאכל אותנו אם לא נתחיל, התחלנו את החופה בתקווה שהסבא יגיע בזמן לברכה שלו מתוך השבע. לי לא היה אכפת בכלל.

את החופה התחלנו כצפוי, עם כל הברכות הכלליות והעניינים. הדוד שלי העיד שהטבעת "שוה פרוטה" ויצאנו לדרך.

הרעיון של בועות הסבון התגלה כמוצלח ברמה לא צפויה: הוא סיפק תעסוקה לכל הילדים (בגילם וברוחם) שהרי בשבילם חופה היא עינוי של ברכות וקשקושים. הדודות והכובעים ניסו להתחמק גם מהבועות, בלי לדעת מה היתה האלטרנטיבה.

בשבע הברכות, למרות החזרות שלו, אבא שלי כמובן שיבש את הברכה:

אבא: "ברוך אתה אדוני בורא פרי הגפן".

הרב: "אלוהינו מלך העולם".

אבא: "אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן".

רב: "לא, ברוך אתה אדוני".

אבא: "ברוך אתה אדוני."

רב: "??"

אבא: "!!"

רב: "אלוהינו מלך העולם..."

אבא: "אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן"

רב: "אמן!"

ודוד שלי, אף הוא שיבש את הברכה שלו (ולמען ההגינות, ליוצאי ברה"מ לשעבר בחרנו ברכות קצרות במיוחד!) ואמר: "ברוך אתה... יוצר הבנאדם".

כיוון שנאסר עלי לתת טבעת לגבי ולקדש אותו, אמרנו שכל אחד יגיד לשני משהו וש"הרי את מקודשת" יבוא מיד אחרי כן, כחלק אינטגרלי.

אני אמרתי: "היום אנחנו ממסדים קשר, שהביא לי המון אושר, הרבה חירות, הרבה גאווה והמון שלווה. הלוואי ונמשיך לגדול ביחד".

וגבי - גבי הוציא דף מהכיס.

"הרי את מקודשת,

להיות לי לאישה

להיות לי לרעיה

להיות לי לשותפה

להיות לי לחברה

להיות לי משפחה

להיות לי לשמחה

להיות לי לניחומים

להיות לי לאושר

להיות לי לאהובה

להיות לי לבית

להיות לי לתמיכה

להיות לי לעולמי עולמים.

הרי את מקודשת לי בטבעת זו".

אני זוכרת שבאותם רגעים עמדו לי דמעות של התרגשות בעיניים. צלם הוידאו לא תפס את זה, אבל צלם הסטילס כן. תמיד תהיתי למה הן בוכות בחופה.

את הכוסות שברנו שנינו.

על החלק היותר תזזיתי בחתונה בפעם אחרת, נמאס לי לכתוב.

נכתב על ידי פארה ווי, 27/8/2005 08:16, בקטגוריות זכרונותי
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/9/2005 20:39

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה