קצוות

חזרתי לדבר עם שרון, חשבתי על זה שאני רק מסננת חברים ונשארת עם פחות ופחות. זה שטחי מדי, זו משעממת מדי, זה מתוסבך מדי, זו רדודה מדי. הרי לכולנו יש חסרונות ולכולנו יש משהו לתרום לאחרים.

חשבתי על זה שזה היה תזמון לא מוצלח, במקרה של שרון, הרבה דברים קרו אצלו באותו זמן והוא גם ככה לא מוצלח בלהתמודד עם שכול. כשיש לו דברים אקטיביים לעשות בשביל אחרים הוא עושה אותם בשמחה, כשצריך לדבר - נטלי אשתו אומרת שהוא יודע לעשות גם את זה, אני כנראה פספסתי את היכולת הזו. אז חזרתי לדבר איתו, בשטחיות, בלי להזכיר שום דבר על אבא שלי או על זה שלא שמעתי ממנו, או מנטלי. שיחות סתמיות - עם זה הוא יכול להתמודד.

אתמול הוא התנצל והודה שהוא שכח לספר לנטלי. שהוא הזכיר את זה בפניה יום קודם כבדרך אגב והיא התרגזה עליו נורא (והוא הוסיף - בצדק) ועכשיו לא נעים לה שהיא לא התקשרה אלי כשזה קרה, ואם אני אתקשר אליה היא תשמח מאד. אמרתי שכנראה הוא היה עסוק מאד באותם ימים וזיכרון כושל צפוי במקרה כזה, אז הוא אמר: "יפה שאת מוצאת לי סיבות מקלות". אתה רוצה להגיד שזה היה משהו אחר?

אז התקשרתי אליה, גם היא התנצלה ואמרה שזה אידיוטי אבל בגלל שזה מאוחר היא הרגישה לא נעים להתקשר בכזה איחור, וזה אמנם דבילי, היא יודעת, אבל ככה זה וכו' וכו'.

אני פחות או יותר עושה "דאון-גרייד" לקשר איתם. לדבר איתם פחות, לא לצפות לשום דבר אמיתי בשיחות, לא לצפות למחוייבות (היא אמרה שהם רוצים לעשות תוכנית טלפון זולה לחו"ל כי יש להם עוד חברים בחו"ל, אבל יצמחו לי יבלות ירוקות על המצח לפני שהם יתקשרו אלי - שרון ביקש את מספר הטלפון שלי כבר פעמיים. למה פעמיים? כי את הראשונה הוא איבד. ברור לי כשמש שגם את הפעם השניה הוא יאבד, ובקיצור, יבלות ירוקות על המצח), פשוט חברים מהעבר שאני עדיין "בקשר" איתם. מה שעוד הוגן לציין, כשכשהיינו בארץ שרון הציע ונתן הרבה יותר מאשר המשפחה של גבי, אפילו. ככה שאולי קשה לו לבטא קשר באמצעים שכרגע עומדים לרשותנו.

אני לא רוצה שהקשר ביננו ידעך או יתנתק על רקע כועס או "לא נעים". אני לא רוצה לנתק איתם קשר על בסיס "הם לא בסדר" - מעשה יולדתי. שאגב, אני לא יודעת אם כבר נודע לה על פטירתו של אבא שלי.

נראה לאן זה ילך. מן הסתם לשום מקום חדש. ברור לי שהסיבה היחידה שבגללה שרון מרגיש לא נעים היא שהוא יצא מניאק. בתדמית שלו הוא יצא לא-בסדר. זה לא העניין של האם נפגעתי כאן או לא, זה התדמית שלו שנפגעה. לא תהיה פעם הבאה כי אין לי יותר הורים, אבל אילו היתה פעם הבאה היה מתרחש בדיוק אותו הדבר. אני אומרת שהוא היה עסוק, אבל למען האמת הוא עסוק מאז שהשתחררנו מהצבא. אם יהיה לו בפעם הבאה משהו לעשות הוא יעשה, אם זה לא יהיה משהו מעשי, הוא יעלם כמו מצע מפלגתי אחרי הבחירות. אז הקשר צריך להיות משהו סתמי, כמו שהוא מכיר ואוהב, וכשאני אצטרך משהו מעשי אני אדע שאפשר לבקש ממנו. ובכל נושא אחר - בשביל זה יש חברים אחרים.

ביום ראשון בא השכן שלנו לבקר. "אני כל הזמן שומע אותך מנגר", הוא אמר לגבי, "אני מת לראות מה בנית".

גבי הציג בפניו את הכונניות (המאד מוצלחות!) שהוא בנה. השכן התלהב כדבעי. "מעולה! בנית את זה לבד? כל הכבוד! אז מה כל הרעש שאתה עושה עכשיו?"

גבי הראה לו את הבידורית שהוא מתכנן. "מה תשים ב'גב'?" הוא שאל. גבי אמר שדיקט, והראה לו את הדיקטים שפיטר הביא לו בזמנו. "יש לי דיקטים ענקיים, נשאר לי מהשיפוץ בבית". אמר השכן והלך להביא. גבי הציע לקנות אותם ממנו, אבל השכן נפנף אותו. "לא, זה שאריות, זה סתם זרוק אצלי במחסן".

השכן העיף מבט על המחסן שלנו, ונתקל באופניים. "אתם רוצים חלפים לאופניים?"

חלפים זה תמיד טוב, השיב גבי. אתה לא צריך אותם? "לא, לא", אמר השכן, "שניה אני אביא אותם".

השכן הביא אופני הרים מצויינות. "אני לא ממליץ לך להשתמש באופניים עצמם", הוא אמר. "נראה לי שהן גנובות".

גנובות?

"כן, חבר שלי הביא לי אותם ונראה לי שהן גנובות".

הייתכן שהחבר שלך גנב אותן?

"מאד ייתכן."

אוקיי...

"ובקשר לאוטו שלנו..."

ואז הבנתי שהוא שיכור.

(כנראה נקנה מהם את האוטו, הוא ישרת אותנו נאמנה לפחות עד קריסמס, כשבתקווה יהיה לנו זמן ללכת לחפש אוטו אחר. וגם אחרי כן, יהיה טוב אם יהיו לנו שני רכבים. מדובר באוטו הישן של האישה, שקנתה אוטו חדש. הם התכוונו למכור אותו לאחותו של השכן אבל כנראה שהיא לא מעוניינת.)