קצת עצוב, קצת שמח

בשביל להמשיך את פוסטי החתונה הדלקתי את הוידאו. אחרי החופה, כנהוג, ניגשו כל המוזמנים לחבק ולנשק אותנו ולהגיד מזל טוב וכאלה דברים. אחרי שרוב האנשים כבר ניגשו אלי רואים את אבא שלי, הולך מאחורי במשך כמה דקות. הוא הלך ממש מאחורי, ולא ראיתי אותו. כמה דקות שלמות, ואני בנתיים חיבקתי עוד ועוד אנשים, והוא המשיך ללכת מאחורי, מן הסתם כדי להגיד לי מזל טוב, או לתת לי נשיקה, ואני לא הרגשתי. לא ראיתי אותו שם. הוא נמוך מאד ועמד ממש מאחורי, ולא שמתי לב. המצלמה מדלגת ממני אל גבי ולא בטוח שכך קרה, אבל מאד סביר להניח שהוא בסופו של דבר התייאש והלך.

באותם ימים היינו פחות קרובים מאשר בנסיעה שלי לאנגליה. הוא היה פחות יקר לי. הוא היה מישהו שכל השנים קראתי לו 'אבא' אבל לא ידעתי בדיוק למה.

המגע איתו היה מוזר תמיד. הוא לא האיש הרע מהסיפור על גיל שמונה, אבל הוא גם לא מצטיין בחיבה גופנית. כילדה הוא היה מלטף לי את עורף, כמו לכלב. רק אחרי כמה חודשים באיטליה, אחרי שספגתי את המגע הגופני הנורמטיבי, היה לי קל יותר לנשק או לחבק אותו. באנגליה הלכנו שלובי זרוע, ביוזמתי.

כל הרציונליזציות האלה שוות לתחת. גם הרציונליזציה על הצורך באשמה כמגן מול המוות, גם על הצורך בנתיב לצער. זה לא עזר. בכיתי את הנשמה כמה שעות. גבי נסע לעזור לפיטר לעבור דירה, המסנג'ר היה ריק, האמא המאמצת נסעה לקנברה לשבוע. בכיתי כמו מייד אחרי ההלוויה שלו, שלא הייתי בה. בכיתי בלי שליטה במשך יומיים.

אחר כך חשבתי מה הלאה. אבא כבר נפטר, אני לא יכולה להתנצל בפניו. אני צריכה לפתור את זה עם עצמי. חשבתי מה הייתי עושה אם אבא היה חי היום. חוץ מלהתנצל.

בטח הייתי מנסה להדק את הקשר ביננו, לתת לו להרגיש שהוא חשוב לי.

בעצם, זה מה שעשיתי, בשנים שאחרי החתונה. התקרבנו, גם כי הוא הלך לקראתי וגם כי אני באתי לקראתו.

הוא אף פעם לא הזכיר את עניין החתונה. הוא העיד על עצמו מאות פעמים שהוא אדם שלא נפגע. "יש לי עור עבה מאד", הוא היה אומר. ואם הוא שרד את הקשר עם יולדתי, כנראה שזה נכון.

הוא היה אדם בודד, אבא שלי. בודד מתוך בחירה. הוא אהב אותי ואת הילדים שלו, והיו לו כמה ידידות, וחברים, אבל הוא רצה להיות בודד, להישמר לעצמו. לי זה נראה עצוב, לו זו היתה הדרך המתאימה.

מה שמח? זה.

(אוהבים להתווכח?! ישראלים?! זה לא נכון בכלל!!)