בדד

אני מרגישה כל כך לבד. כבר כמה ימים לא פניתי לאף אחד במסנג'ר, ואף אחד גם לא פנה אלי.

המעבר לחו"ל, ככה אני מרגישה, הוא תירוץ. יש שפע של אנשים שחיים בחו"ל והחברים שלהם מארץ המוצא לא שכחו אותם. אצלי כנראה משהו בקשרים שאני יוצרת לא מחזיק.

אתמול היה יום גרוע במיוחד. חזרתי היתה עם כאב ראש נוראי ונשכבתי בבכי על המיטה. ניסיתי לחשוב איך אני מרחיקה ממני אנשים תמיד ואיך להפסיק את זה. אני בטח מתישה עם כל הצורך הזה שלי לדעת הכל ולהיות תמיד זאת שיש לה תשובה.אני בטח לא נעימה עם כל הביקורתיות שלי. בטח כבד להיות עם הרצינות שלי כל הזמן.

נמאס לי. נמאס לי להתחנן בפני אנשים שיהיו איתי בקשר. בגלל זה לא פניתי לאף אחד במסנג'ר. לא רוצים - לא צריך. לי נמאס.

עוד שבוע הפגישה הראשונה עם הפסיכולוג, אני מקווה שיהיו לו תשובות בשבילי, או לפחות שאלות מנחות. מנסיון, הרבה פעמים אנשים מבחוץ רואים בדיוק מה הבעיה, ומי שבפנים עיוור לה לגמרי.

גבי העלה הצעה לעזוב את העיירה ולעבוד לעיר הגדולה, כי יש שם ישראלים ואיתם יהיה לי קל יותר ליצור קשר. בנתיים זה לא מעשי ממילא, אבל לא נראה לי שזה יעבוד. באיטליה היו לנו שכנים ישראלים, קומה מעל. אהבנו אותם מאד, עם האישה היה לי כיף מאד לדבר ואני יודעת שגם היא אהבה אותי, אבל היא מעולם לא התקשרה אלי. לא פנתה אלי במסנג'ר, אפילו שהיינו שתינו אונליין עשרים וארבע שעות. הייתי זוכה לדבר איתה רק כשהיינו יוצאות להליכה. גם היום אם אני מתקשרת אליה היא מדברת איתי בשמחה, אבל היא לא פונה אלי בכלל.

עם שאר הישראלים נפגשתי רק במפגשים המוניים. לא נוצר לי קשר עם אף אחד מהם. תמיד הייתי צריכה ליזום בעצמי כדי שיתקיים קשר. נמאסה עלי החד צדדיות הזו.

כנראה שזו אני, הלוואי והייתי יודעת מה בי בדיוק. כדי לשנות, או כדי להשלים עם זה, מה שיותר מתאים לי.

תקופת המטלות בעיצומה, הנציג האוניברסיטאי הבטיח לעזור לי ככל יכולתו לארגן קורסים לסמסטר הקרוב, כדי שנוכל לסיים את התואר מוקדם יותר. היאוש שלי גלוי, גלוי הרבה יותר, ואוסטרליה עושה את הכל יותר נוח. לי זה עדיף.