סופשבוע אירוח
לגבי יש בעבודה כמה חבר'ה איריים. הם עובדים שם באופן זמני (יתרון שיש לבעלי דרכון אירופי, מותר להם לעבוד באוז באופן חוקי כשהם מטיילים) ומתארחים אצל חברים ברזילאיים.
מה אוכלים ברזילאיים? - אורז ועדשים.
מה אוכלים האיריים? אם הם גרים אצל הברזילאיים, אז אורז ועדשים גם. אבל הם מקטרים עד לב שמיים ומתגעגעים ל"ספאד'ז" שלהם געגועים עזי נפש הומיה. נכמרו רחמיו של גבי על האיריים והוא הזמין אותם אלינו לארוחה.
אוקיי, אמרתי, לא רק לאייריש יש כיסופים לקרטופלך, גם אנחנו הישראלים יודעים דבר או שניים על פוטאטוז. נגיש להם תפ"א בכל צורה ישראלית אפשרית - תפ"א בתנור עם שום ועשבי תיבול (סגנון צרפתי), סלט תפ"א במיונז (נשיקות מרוסיה), ותפ"א ברוטב קציצות בשר, חוואיג' ושום (צפון אפריקה זה כאן). יכולנו גם להכין פירה (אירופה), בורקס (שוב אירופה) ותפ"א במדורה, אבל נמאס.
מה פתאום! נזעק גבי. נגיש להם אוכל ישראלי אמיתי, פלאפל, פיתות, חומוס-צ'יפס-סלט. הם מתגעגעים לתפ"א, אמרתי לו, אז נכין להם תפ"א!
בצר לו, הלך גבי לשאול בעצתם של הגויים.
"אישתי אומרת", פתח, "שבשל געגועיכם לתפודים, נכין לכם ארוחה מבוססת תפ"א..."
"דאטס גרררייט!" אמרו האייריש לאדז, וגבי ויתר על השמעת הרעיון שלו.
וכך, כיאה לזוג מוצלח ופשרן כמונו, הכננו את התפודים בתנור, התפודים במיונז, התפודים בחוואיג', וגם תפודים בויניגרט (כלומר, החליפו את הגזר בסלט תפ"א בסלק, החליפו את המיונז בשמן זית, אה-וואלה!), אבל גם פיתות, פלאפל, חומוס-סלט ואורז, בשביל להפחיד אותם.

כך עמלנו ועמלנו, ולפתע הופיע בדלת פיטר. "ידעת מתי לבוא", אמרתי לו, ופיטר קיבל צורה של כלבלב. "יש אוכל?" הוא שאל חלושות (לא מזמן נולד להם תינוק שני. אני חושבת שהם ניזונים מפכסמים וקוטג').
"טוב, אני הבאתי לגבי קרשים", הוא הסביר את נוכחותו.

זה המקום לציין שלגבי אין חברים.
גבי הוא אדם מקסים. כל מי שפוגש אותו (אם פועם לב בחזהו ולא מצבור תרעלה) מתאהב בו. מעטים הם אלו שאינם מחבבים אותו, וכמו שרמזתי, אותם מעטים סובלים מליקוי נפשי כזה או אחר. ובכל זאת, אין לו חברים.
אף אחד לא מתקשר לביתנו לדבר עם גבי. אף אחד לא מגיע אלינו הביתה לאסוף אותו למשחק כדורסל. למה? יש הרבה סיבות ואין לי כוח להכנס לכולן. אחת מהן היא שגבי לא אוהב להתקשר טלפונית לאף אחד. אנחנו עברנו לגור ביחד תוך פחות מחודש מיום הפיכתנו לזוג, ולדעתי רק ככה הקשר הזה הצליח. הוא לא היה צריך להתקשר אלי. הוא העדיף לעבוד במשרה מלאה, ללמוד, לבשל, לכבס, לגהץ, לנקות, לשטוף ולסדר במקום.

פיטר, לעומת זאת הוא החבר האידיאלי של גבי.
הוא בא לבקר בלי התראה מראש, רק אם יש לו קרשים לתת לנו - לא סתם כדי לקשקש.
אחרי שהוא פורק את מטענו הקרשי, הוא נשאר לקשקש, עם גבי, על נגרות.
תמיד אפשר להאכיל אותו ("הוי פולוניה פולוניה שלי") והוא תמיד יגיד שטעים (איך לא יהיה טעים?!).
הוא עוזר אם מבקשים ממנו.
הוא לא מצפה שנתקשר אליו.
כשהוא צריך עזרה הוא מבקש.
מה עוד צריך גבי? שום דבר.
אז הנה לכם, עולם אידילי. לגבי, אינרטי שכמותו, יש חבר, ואני בדד. עולם כמנהגו נוהג.

אז גם הפעם אחרי שפיטר סיים לפרוק את מטען קרשיו, ישבו הבנים וקשקשו בקול גדול על נגרות (המוצר האחרון - גבי בנה לי כסא יפאני, כזה שכורעים עליו ולא יושבים, כדי לעזור בכאבי הגב שלי. מאד עזר), ואנחנו הזמננו את פיטר וקלייר אשתו להצטרף לארוחה (ממילא אי אפשר להבין את האירים האלו, עם המבטא העקום שלהם).
להפתעתי הם הסכימו (איזה אוסטרלי יגיד 'לא' לאוכל מזרח תיכוני? אוסטרלי מת, ככל הנראה), וקלייר באה על כל טפה.

דיברתי איתה קצת על עניין בדידותי הרבה. חלק מזה הוא אחריות שלי - בגלל הלימודים והעבודה אין לי זמן כל כך להתחברת. קלייר חשבה ובסוף הזמינה אותנו לארוחת ערב (בעוד חודש) להכיר עוד זוג.
עוד דבר שעלה, הוא עניין הילדים. אני הייתי רוצה להביא ילדים כשאנחנו רגועים כלכלית, אבל מאד יכול להיות שזה אף פעם לא יקרה. החלטתי החלטה.
בסוף הסמסטר הבא אני מתחילה חומצה פולית ומפסיקה עם הגלולות.
דיי, הגיע הזמן.

היה מאד כיף. כולם התפעלו מהאוכל, צחקנו על פיטר שהוא שבר לנו צלחת בביקור הקודם שלו ועכשיו אין לנו מספיק צלחות, האירים ביקשו הסברים על המצב הפלסטיני (ייצגנו את ישראל בכבוד) וגם על היחס הישראלי לגרמנים (אנחנו היינו הרבה יותר אמפתיים לצאצאי ההונים מאשר הם). כולם חיבקו ונישקו את הכלבים והם מצידם ליקקו את כולם למוות.

ואז ג'ייקן בן השנתיים לקח עוגיה.
ג'ייקן הוא ילד דיי מוזר. הוא מאד מאד יפה, אבל לא ממש נוצר איתו קשר - הוא לא משחק איתך אלא עובר לידך והולך להזיק למשהו. ואכן במשך רוב הארוחה הוא התרוצץ במעגלים, צרח, טיפס על הספות והגביר את הווליום של כל מכשיר חשמלי בבית - כלומר הוא היה רגוע למדי. אחרי העוגיה הוא התחיל להשתגע. הוא קפץ על הקירות, עשה סלטות קטנות באוויר והבריח את הכלבים. מדהים, בחיים לא ראיתי סוכר משפיע על ילדים כל כך מהר.

וכך שילחנו לדרכם שני אירים אוהדי ישראל, זוג אוסטרלי שבע עם פיתות לדרך וילד היפרקטיבי צווחן אחד. לזאת ייקרא ערב פורה ומהנה.שמור   בטל