תכלה שנה וקללותיה - פוסט קיטורים

לראש השנה הזמננו את ההורים המאמצים לחגוג עמנו, וגם את וואלינג ומשפחתה. בהתחלה זה נראה כמו רעיון טוב, הרבה אנשים - הרבה שמחה. בהדרגה התחילו להחשף החולשות של הביצוע:

- אין לנו כסאות. זאת אומרת יש לנו כסאות אבל מאד לא-תואמים ולא הכי נוחים (למשל, כסאות פלסטיק ללא גב) שלא לומר בלתי-דקורטיביים בעליל.

 - אם אנחנו כבר בעניין, גם שולחנות אין לנו. כלומר יש אחד, ממש מכוער שביום-יום מסתירים אותו מתחת למפה, ועוד אחד, שהוא לעומתו מכוער מאד-מאד-לאללה, וגם הוא מוסתר מתחת למשהו שאמור להיות לונג אבל משמש כמפה.

- אין לנו אוטו, ככה שנאלצנו לעשות קניות חוזרות ונשנות כדי לסחוב באופניים את ה: 2 סטים של צלחות, סט כוסות שתיה קרה, כלי הגשה, קערות, וגם האוכל (כוסות יין כבר קנינו פעם, לא שמישהו ישתה יין).

- הבישולים נמשכו ונמשכו. התחלנו ביום שישי, המשכנו ביום שבת, ביום ראשון ראיתי שאני לא אספיק למרות שלקחתי חופש מחצי יום העבודה ולכן ביקשתי מהמרצה חופש גם מהשעה לימודים. עכשיו יום שני, צהריים, עוד לא סיימתי. וגם עוד לא שטפתי את הבית.

 - רימונים אין וגם אין להם זכר. נאכל פסיפלורה במקום.

- במקום ראש של דג החלטנו להכין קציצות דג של אהרוני (מדהימות. פשוט מדהימות) ולשם כך צריך ראש סלרי. בימים כתיקונם אין בעיה להשיג ראש סלרי. הפעם - נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. או כאילו הוא נשאר באדמה. או כאילו מישהו, ואני לא רוצה לנקוב עכשיו בשמות, אבל מישהו, אותו אחד שמתיימר להיות זה שקבע את ראש השנה, מישהו החליט שזה יהיה מה זה קטעים להדיר את כל ראשי הסלרי מהעיירה.

אבל אהרוני, אני לא יודעת אם אתם מכירים, הוא היקה של הבישול. כמעט כל דבר של אהרוני שאי פעם הכנתי, הוציא אנחות של תענוג צרוף מהאוכלים. ואני שמרתי את מצוותיו באדיקות רבה ומעולם לא החלפתי אף מרכיב שהוא גזר עלי (חוץ מפעם אחת - הוא אמר לשים פטרוזיליה טריה ואני שמתי קפואה. לא היתה לי אחרת! פשוט לא היתה!)

ואין לי ראש סלרי.

אי אפשר לעשות מתכון של אהרוני בלי אחד המרכיבים, וחס וחלילה אם אני אשתמש במשהו במקום. אוי לעיניים שכך תצילנה.

לכן נסעתי למרכז הקניות הבוקר לחפש. ביום שבת לא היה אבל זה יום שבת, המלאי מרוקן, הכל אזל - היום שבוע חדש.

בסופר העיקרי היו שפע של גבעולי סלרי. ירוקים, נקיים, טריים, זולים - מה עוד אפשר לבקש. ראש. אני ביקשתי ראש. ניגשתי לאחד הנערים המסדרים, ושאלתי. "אין לנו כזה", השיב לי ללא כחל ושרק. "הם מגיעים בלי השורש. ככה, נקי".

"אני יודעת", אמרתי בנועם, "השורש נמכר בנפרד".

"אנחנו לא מוכרים אותו", קבע הנער בבטחון.

"מוכרים גם מוכרים", עניתי בחביבות, "אבל משום מה לא היום".

"מצטער", אמר הנער בחוסר צער.

"לא נורא", עניתי בנוראות. אבל לא הלכתי ריקם, קניתי בזיליקום ותרד. כי שכחתי וכי היה במבצע.

משם הלכתי לעוד חנות, הדיאלוג חזר על עצמו.

משם לעוד סופר, וחוזר חלילה (אבל קניתי חולצה לחורף הבא, כי שלושים מעלות עכשיו ביום).

משם נסעתי על אופניי לתקוותי האחרונה, ושוב התבזיתי בפני המוכרים שניסו להסביר לי ש"אצלנו מוכרים את הסלרי נקי משורשים". במקום (אל תספרו לאהרוני) קניתי פארסניפ. זה נראה כמו שורש פטרוזיליה, רק יותר גדול. וגם סלרי עלים קניתי, כדי לבשל אותם ביחד ולקבל טעם דומה לזה של שורש סלרי.

חזרתי הביתה, (שלושים ושלוש מעלות על אופניים) והתחלתי לגרד את הגזר, הבצל (עד שנזכרתי שצריך לקצוץ אותו), והפארסניפ האיום. גירדתי וגירדתי, אידיתי כנדרש הכל בשמן זית ושום וטימין, הוספתי גבעולי סלרי פרוסים לאורך (כדי שיפרישו טעם ואני אוכל להוציא אותם משם. שונאת סלרי), והסתכלתי מה הלאה במתכון.

"מערבבים את הירקות המאודים עם הדג הטחון (קצוץ דק למדי, אין לנו מטחנה), קמח מצה (נשתמש בקמח מלא, יותר בריא) והביצים".

ביצים?

ביצים??

אתמול גמרנו את הביצה האחרונה בלמרוח על החלות המתוקות. זה אחרי שחלק כבר הלכו לעוגת תפוחים וחלק לקציצות הכרישה ולקציצות עלי הסלק. אין ביצים.

שלושים וארבע מעלות, אני יוצאת למכולת השחטנית של השכונה - הכל פי שלוש כעונש על זה שלא חשבת על מה שאתה צריך כשאתה בסופר.

כל הדרך ממלמלת - תכלה שנה וקללותיה. זהו, אוטוטו זה נגמר. שמש - כמו פרוז'קטור משטרתי מכוון ישר עלי.

לשמחתי יש ביצים. מחיר רק פי אחד וחצי. לא נורא.

מגיעה הביתה, ומגלה ששכחתי לקחת איתי את המפתח. אני נעולה בחוץ, עוד לא מוכנות הקציצות ועוד לא שטפתי. שלושים וחמש מעלות.

אינעל דין בבור איליג'בקום.

מזל שיש שכנים. השכן טיפס על הגדר, עלה על הגג של החניה, פתח את החלון (לקחו לנו את הסורגים לתיקון) ופתח את הדלת.

"איזה ריח טוב", הוא אמר, "מה את מבשלת?"

שנה טובה יקירותי, בהצלחה בבחירותיכן העתידיות,

שנה טובה יקיריי, בהצלחה עם הבחירות שיבחרו אתכם.

תחל שנה, וברכותיה.