רוששנה - כמה טוב שהיה

אז אחרי הקיטורים בפוסט הקודם, הגיעה השנה החדשה.

ראשית, סיימתי את ההכנות לקציצות הדגים והתחלתי לטגן אותן. ואז הגיע איש התחזוקה של הבתים (כאן, כששוכרים בית, שוכרים דרך משרד תיווך. למשרד יש אנשי תחזוקה המטפלים בכל בעיה, כמו למשל סתימה בביוב ביום שבת בבוקר, או צורך להחליף רשתות נגד חרקים, או לתקן חורים בקיר שעשה הדייר הקודם, סוחר הסמים. אבל זה לא שייך כרגע לענייננו) - איש התחזוקה הגיע לסדר איזה חלון שסוחר הסמים שרף. לא חשוב עכשיו למה הוא שרף אותו. כשהוא תיקן את החלון חשבתי לי למה לא לבקש ממנו, אם הוא כבר שם, על הגג של החניה, לבקש ממנו לשים שם ברזנט שגבי הביא לפני מלא זמן כדי להצל על הבית.

וכל כך למה? כי הבית עשוי עץ, בלי בידוד, ואמנם עכשיו רק שלושים וחמש מעלות ביום אבל עוד מעט הן יהיו ארבעים ושתים, ואז יהיה חם נורא.

איש התחזוקה הסכים בשמחה ומיד נכנס אוויר קריר למעוננו, כי גג הפח של החניה עד עכשיו גם היה מחזיר לנו קרינה ישר אל הקיר ומלהיט את הבית בצורה מרשימה.

אז ככה קיבלנו את מתנת רוששנה הראשונה.

עוד אני שוטפת את הבית לתפארת האורחים (והכלבים ננעלו בחצר כדי לא לטנף הכל עם הכפות שלהם לפני שהאוחרים יראו איך הרצפה נקיה ואיזו עקרת בית למופת אני, פחחח) סימסה לי וואלינג להודיע שהם יגיעו בשש וחצי ולא יישארו הרבה, כי בעלה והבן רק עכשיו חזרו מהפיליפינים והם עייפים.

מצויין - גם אנחנו לא רצינו שישארו הרבה. לי יש לימודים, גבי קם לפני חמש בבוקר לעבודה - מתאים גם לנו. הערכתי שאם הם יישארו עד תשע, סימן שהם ממש נהנו.

אז גם להורים המאמצים הודענו להגיע בשש וחצי, ואני המשכתי את ההכנות. גבי חזר מהעבודה והופתע לגלות שנשאר לו רק להכין סלט, לחתוך את התפוחים לתפוח-בדבש, ולערוך את השולחן. הוא ביקש ממני להכין דגלונים עם השמות של המאכלים  - עשינו את הקטע עם הסלק והדלעת והכרישה והכל, אז הוא רצה שנציג את השמות העבריים (הארמיים, בעצם) באנגלית, בשביל האורחים. אני את הקטע עם הדלעת והסלק וכל זה ראיתי לראשונה באיטליה, לפני שנתיים, בארוחת רוששנה אצל משפחה איטלקית יהודית. זה כנראה נוהג ספרדי ואני הרי אשכנזיה לפלפית. אבל זה נחמד, מוסיף פולקלור ועניין, וגם הכנו מאכלים מוצלחים מכל דבר אז בכלל טוב.

אז ככה פחות או יותר נראה השולחן, שימו לב לכסאות נטולי התיאום, אבל את השולחנות הצמדנו ופתרנו את הבדלי הגובה בעזרת חתיכות עץ, והמפה החגיגית כיסתה על הכל.

ההורים המאמצים הגיעו בשש וחצי, כנדרש (מפליא, לרוב אוסטרלים מאחרים) ואילו וואלינג שלחה סמס להודיע שהיא תאחר. וואלה יופי. כולנו גוועים ברעב, אבל מה לעשות.

האבא המאמץ גם לבש את החגורה עם האבזם שקנינו לו - אבזם עם קואלה. היה לו סיפור על זה שפעם הוא פגש קואלה בטבע (ולא בגן חיות איפה שהן מנומנמות וחביבות) והיא כמעט קרעה אותו לחתיכות. יש להם טפרים איומים. אז את האבזם קנינו לו ליום האב, שיגיד לה בפעם הבאה: I'm buckled up

כשוואלינג וMJ בעלה הגיעו הילד שלהם היה במצב אידאלי לבני גילו: הוא ישן. הוא ישן במשך כל הסעודה והתעורר כשהם נסעו הביתה. ילד מקסים. קוראים לו, אגב, אלון. שם פיליפיני נפוץ, מסתבר.

התחלנו עם הברכות, אני הסברתי מה המשמעות של כל ברכה - עם קצת שינויים. אני לא אוהבת את כל הקטע של "שיכרתו אויבינו" וכו' - דורשי רעתנו גם הם בני אדם. והאויבים האמיתיים הם לא. לכן למשל, ביקשתי שיסתלקו צרותינו, שיכרתו בעיותינו, ושיתמו קשיינו. נראה איזה אל יסרב לזה.

עם כל טעימה נשמעו קולות "ממממ" "אוווו" "יאאאאמ" וכו',  ו-וואלינג כל הזמן אמרה - אני חייבת לקבל ממך מתכונים. ככה שאני מניחה שקציצות הכרישה, הסלק בשמיר וחרדל, הדלעת בתבלינים וצימוקים והקציצות דגים (ר' פוסט קודם) יצאו טוב. כשגמרנו עם הטעימות אמרנו שנביא את שאר האוכל והזוג האוזי הסביר לזוג הפיליפיני המשתומם שאצלנו, זה לא נקרא ארוחה.

מנה עיקרית - היה אמור להיות עוף בפירות יבשים וחבושים, אבל על חבושים אף אחד לא שמע פה וגם לא התאמצנו, השתמשנו בצ'וקו, שזה מן הכלאה בין קישוא לתפוח.

החלות יצאו מאכזבות, וגם העוגה, אבל לא רק שאף אחד לא התלונן, כולם ניקו את הצלחות.

היתה אווירה מאד חגיגית, אני חושבת שהסבלנות האוזית לתרבויות אחרות היא גורם חשוב. וואלינג נוסעת עכשיו לפיליפינים לכמה שבועות, וזה קצת חבל. הם יהיו חסרים לי. מצד שני, האמא המאמצת התפוטרה מהעבודה שלה, אז בתקווה לה יהיה יותר זמן אלי. אני לא יודעת אם נישאר כאן בעיירה, אבל אם כן לפחות אני מרגישה שחברתית משהו זז, ולכוון הנכון.

בערך בעשר גבי קם והלך למטבח לשטוף כלים, כדי לרמוז לאורחים בעדינות. ככה שאני מניחה שהם מאד מאד נהנו.

שנה טובה!