סליחה, ש"ע

אני לא זוכרת הרבה פעמים שביקשתי סליחה, אבל פעם אחת אני זוכרת היטב.

אני אדם של חשבונות נפש, אני לא צריכה יום בשנה בשביל זה. הפעם היום הזה נפל סמוך לחשבונות שמתרחשים בעוצמה ממילא.

זאת פעם שאני זוכרת מצויין מצד אחד, ומצד שני שכחתי את רובה. האם הייתי רוצה לשכוח את כולה? האם היה עדיף אילו זכרתי כל פרט? אין לי תשובה.

החורף היה באחד הקצוות שלו. אולי הולך ומתקרר, אולי הולך ומתחמם. את אחר הצהריים ביליתי במשחק עם ילדים מבלוק אחר. היו שם הרבה ילדים - הבלוק היה גדול יותר. בבלוק שלי היו בעיקר מרוקאים מבית הספר הדתי. אמא שלי הסתכסכה איתם כשנה אחרי שעברנו לגור שם, ולא שיחקנו יחד יותר. בבלוק ההוא, עשר דקות בריצה מהבית, היו ילדים ממוצא רוסי, כמוה. איתם היא לא הספיקה להסתכסך.

שיחקנו כל מיני משחקים של מחבואים ותופסת. הייתי מאד אימהית, עכשיו כשאני חושבת על זה - שיחקתי עם הילדים הקטנים ממני משחקים של ילדים קטנים יותר. פעם אחת, כמה מהילדות בגילי ראו את זה ולעגו לי על שאני משחקת משחקים של תינוקות. עניתי להן, בלי התנצלות ובלי הטפה, שכשאני הייתי קטנה גדולים שיחקו איתי, ועכשיו אני משחקת עם הקטנים ממני. הן לא המשיכו ללעוג, אבל אני לא זוכרת שהן הצטרפו.

כשהיה מחשיך הייתי חוזרת הביתה. רצה בכל המהירות חזרה לבית, כי כבר למדתי שצריך להיות בבית כשאמא שלי חוזרת. אחרת היא כועסת.

כועסת כי היא דואגת? אולי. אני הרגשתי מצויין את הכועסת. על הדואגת היא סיפרה.

באותו יום חזרתי והיא כבר היתה. לא לבשתי מעיל. אני לא זוכרת שהיה קר.

היא התנפלה עלי. צעקה עלי שלא לבשתי מעיל, צעקה - ואני לא זוכרת את המילים. מן הסתם קיללה אותי ברוסית, מילים שלא הבנתי. כשהייתי בצבא אמרתי אותן לחברי לבסיס, וכולם השתתקו בתדהמה. רק אז הבנתי את משקל השנאה.

היא צעקה על שלא לבשתי מעיל, על שחשפתי את עצמי לקור. על שלא שמרתי את עצמי ממחלה. היא הכתה. סטירות: לא בפנים, כי הסתרתי אותן בתוך הזרועות. כמה פעמים אמרתי לך, היא צעקה, בערב לא הולך ומתחמם, צריך ללבוש מעיל. היא חבטה וחבטה, עד שנרגעה והלכה ממני, לחדר השינה שלה.

זו היתה תקופה טובה בחיים שלה. היא עבדה אז במשרה מלאה, משרה שהלמה את תואר הדוקטור שלה. היה לה חבר אז, מנכ"ל של אותו המקום. גם הוא הלם את אותו התואר. היא היתה רזה, מסופרת, שיערה היה צבוע אז בין בלונד לכתום. היא היתה בתקופה טובה, והיא הכתה אותי יותר מכל תקופה אחרת.

בעלבון של ילדים, עלבון בסיסי - לחוש הצדק, צעקתי עליה לכוון חדר השינה. הרי אם אכפת לה ממחלה שלי, למה היא מכאיבה לי? אם היא רוצה בטובתי, למה היא מתנהגת אלי כל כך רע? "מה עשיתי לך", צעקתי לה בבכי, "מה אכפת לך אם יש לי מעיל".

אני זוכרת את העיניים שלה. היו אומרים שיש לנו אותן עיניים אבל שלה השתנו עם השנים, קיבלו גוון אחר. באותו יום לא ראיתי את הגוון. הן היו מצומצמות והיא מיהרה אלי, גדולה וזועמת. היא חזרה והכתה אותי כשקרסתי על הרצפה, מנסה להתכווץ שלא יהיה מה להכות. היא תפסה את השיער שלי וחבטה את הראש בקיר. שאת תהיי חולה, סיננה, ואני אצטרך להפסיד עבודה בגללך, ושוב אותן קללות ברוסית, שהיום אני כבר לא זוכרת.

תמיד כשהיא הכתה אותי בכיתי. ומי לא היה בוכה? לא היה לי אף אחד בעולם מלבדה, והיא שנאה אותי. היא שנאה אותי ואני האמנתי שזו אשמתי. באותו יום לא רק בכיתי, צעקתי. צעקתי בקול. צרחתי צרחה של ילדה מבוהלת, מבועתת. של ילדה שמקווה שמישהו מהשכנים ישמע, ויקרא למשטרה. שישמע וידפוק בדלת. שישמע ויפסיק אותה. אמהות לא אמורות להתנהג ככה לילדות שלהן.

איש לא עשה דבר.

והיא לא הפסיקה. אולי הצעקות הלהיבו אותה, היא שנאה את הבכי שלי. לעגה לו עוד מאז שהייתי בת שלוש. אולי, בהגיון שלה, היא רצתה להשתיק אותי במכות.

ואז, מתחת למכות שלה, על אותה רצפה, הייתי חייבת להפסיק אותה.

"סליחה!" גמגמתי, "סליחה".

היא לא הפסיקה.

לפני כמה חודשים ראיתי את הילד של השכנים משחק עם הכלב שלו. הכלב הרס לו בובת פרווה והילד כעס. הוא רדף אחרי הכלב להכותו, והכלב נשכב על הגב, הוא נכנע. הילד הכה בו בכל זאת.

אני מתקשה לבטא את המילה הזו. אני מתקפדת כשמישהו אחר מבטא אותה. אני לא כל כך טובה בלהרגיש אותה. האם זה שייך? האם ילדים להורים מתעללים מתקשים לסלוח?

בכל מריבה אחרת שהיתה לנו, בכל פעם שהיא כעסה עלי, היה עלי לבוא אליה להתחנן למחילה. לבקש ממנה סליחה. לא חשוב על מה היתה המריבה, אם על שלבשתי בגד שהיא לא אהבה, או על שהזמנתי חברה ולא ניקיתי את הבית קודם, או על שלא הייתי במקום כשהיא באה לאסוף אותי (ולא הודיעה לי מראש).

אתמול התקשרתי לדודתי באוקראינה. מזמן כבר אני מנסה, רציתי לדבר איתה על פטירת בעלה שהיה יקר לה מאד, לספר על שאבא שלי נפטר - הם הכירו וחיבבו אחד את השניה. אתמול סוף סוף הצלחתי ותפסתי אותה. היא שמחה לשמוע שטוב לי באוסטרליה, והצטערה לשמוע על אבא שלי. מאמא שלי היא לא שמעה.

לפני כמה חודשים אמא שלי שלחה מכתב, לה ולשאר חברותיהן המשותפות, שהיא עוברת מהדירה בה היא מתגוררת, ומבקשת שלא יצרו איתה קשר יותר. היו כאלו שניסו להתקשר למקום מגוריה, והסתבר שהיא הסתכסכה עם השותפים, עזבה, ואיש אינו יודע לאן.

זה בא במקביל לרגש ההוא (מתחת לתמונה עם הסוס) שעלה בי כלפיה לאחרונה. אני שוב חוזרת ואומרת, אין בכוונתי ליצור איתה קשר. אבל המצב הזה, שהיא התנתקה מכל המכרים שלה ונעלמה, משאיר אותי עם שאלה.

האם זה מעשה "מקדים"? ממילא אינה חשובה לאיש, ולכן היא יוזמת ונעלמת, שלא להתמודד עם זה שאיש אינו מבקש אותה?

האם זה מעשה נקמני? שלא אוכל אני לאתר אותה גם לאחר מותה ונכסיה לא יעברו אלי? זו לא מחשבה בעלמא. בפגישתה האחרונה עם גבי, היא מסרה לידו מכתב. המכתב היה צוואה (לא מסמך רשמי, אבל זה היה הנוסח) ובו היא מצהירה שאת נכסיה היא מורישה לאחיה. אולי היא ציפתה שאתקשר לבקש סליחה? שאתחנן לדירה? אני לא התקשרתי. אחרי כשנה היא שוב יצרה קשר ואיימה ש"אם לא נעשה כך וכך" היא לא תוריש לנו את הדירה. גבי לא הצליח להסביר לה שהיא לא יכולה לקחת מה שהיא כבר לקחה.

האם זהו מעשה התאבדות? האם היא תשלח יד בנפשה? האם סוף סוף היא הישירה מבט אל המציאות וראתה כמה היא בודדה ושאין תקווה לשינוי? האם היאוש יכריע אותה? זה לא אופייני לה, אבל חוסר עקיבות אופייני לה מאד.

עצוב לי עליה. אחרי כל מה שכתבתי עליה כאן, ואחרי כל מה שעבר עלי איתה ובגללה ולא כתבתי, עצוב לי.

היא עברה חיים שכמותם כגיהנום. ואם יש חיים אחרים, גם הם לא יהיו גן של שושנים, כי בחיים האלה היא לא צברה לה זכויות.

את האדם היחיד שאהב אותה, את אבא שלי זצ"ל, היא עשתה כמיטב יכולתה להרחיק. היא השפילה אותו ותקפה אותו והעליבה אותו יותר מכל אדם אחר, מלבדי. ואבא שלי, שמסיבה נסתרת מעיני, אהב אותה, אבא שלי סבל הכל בשקט. לא נפגע (לטענתו) וחזר אליה שוב ושוב. צר לי עליה, הוא היה אומר. היא צריכה לדעת שיש מישהו שהיא חשובה לו, הוא היה אומר כשהייתי שואלת מדוע הוא שומר איתה על קשר. היא מעליבה? הוא היה אומר, נו, מה לעשות. ככה היא. אני לא נפגע.

וגם אותי, הבת שלה, הבת היחידה, היא עשתה כל שביכולתה להרחיק. גבי זוכר בזעזוע, איך כשנסע אליה לקראת החתונה שלנו, אחרי חצי שנה שלא דיברנו, איך היא אמרה לו שזו היתה התקופה הכי יפה בחיים שלה. אולי היא אמרה את זה כדי להכאיב לך, הוא אמר, אולי כדי לנקום, אבל זה היה דבר נורא.

אם לא גבי, לא הייתי רואה את זה כנורא. שמעתי ממנה כל כך הרבה פעמים שהיא לא אוהבת אותי, שהיא לא רוצה לדבר איתי או לראות אותי, שאני מגעילה אותה, ואפילו, פעם אחת בגיל חמש עשרה שנגמרה בנסיון התאבדות, שהיא עשתה טעות שהיא לא הפילה אותי. אז מה זה תקופה יפה בחיים לעומת כל זה.

אז עכשיו היא כל כך לבד, שהיא אולי על הגבול בין חיים ומוות. השפיות שלה, שכבר שנים אני מטילה בה ספק, לדעתי כבר כבתה. הפנטזיה שלי, ליצור איתה קשר ולחנך אותה איך להיות בקשר - להציב לה גבולות כשהיא תוקפנית ולהראות לה איך מדברים בצורה נעימה - הפנטזיה הזו, לדעתי, לא תתגשם לעולם.

האם סלחתי לה? האם אפשר לסלוח לה?

האם נאנסות סולחות לאנסים שלהן? האם ניצולי שואה סולחים לנאצים שרדפו אותם?

אינני יודעת אם סליחה אפשרית כאן. אינני יודעת אם זהו פצע שאפשר להשלים איתו. תחושת הרוע, הגועל העצמית שלי, תחושה של ילדה שאפילו אמא שלה לא אוהבת אותה, אפשר שהיא נצחית.

ואפשר שהתהליך הוא כל כך איטי, ושיעברו עוד שנים על גבי שנים לפני שתורגש התקדמות. הסליחה היא לא בשביל הפוגע. הסליחה היא בשביל הנפגע. ובכל זאת, לפעמים "סליחה" היא לא חלק מהלקסיקון.