מכפר חיטים לדרך חדשה - מתנה לערן

ערנצ'וק שלנו פורש כנפיים ועף לירושלים. ערן עוזב את השקט הכפר-חיטימי ואת הביצה הטברינית כדי להצטרף לפיח הירושלמי על האבנים הלבנות המסותתות.

בגלגול הקודם שלי עבדתי בהיי טק. כבר סיפרתי על זה פעם אני חושבת. העבודה שלי כללה גם תכנות. שלוש שנים מול המחשב עברו עלי, לא בריקודים, אבל על הכסא. שלוש שנים הכל עבד כמו שצריך - הכסף זרם, האווירה איפשרה צמיחה.

אחרי שלוש שנים משהו השתבש. פרקי הידיים התחילו לכאוב לי. בהתחלה כאב מתון, רק אחרי ימי עבודה ארוכים, בהדרגה המצב הידרדר. אם קודם הכאב היה נעלם אחרי שנת-לילה, עכשיו הוא נשאר עד הבוקר. אם קודם סוף השבוע היה משקיט את העצבים המעונים, עכשיו גם במוצאי-שבת הפרקים מחו על תנועה. לא יכולתי להרים את הקומקום לאחר שמילאתי בו מים. כאב לי לשטוף סירים.

עזרה רפואית? האורטופד שלח אותי לכל בדיקה אפשרית. צילום רנטגן ("יו איך יצאתי שמנה"), סי טי ("צלצל הביתה"), בדיקה עצבית בעזרת זרמים חשמליים ("שיט, הלך הפן"). בדיקות דם, צפרדע וכינים. לא התגלה שום דבר חריג.

דיקור סיני, רייקי, פלדנקרייז, פיזיותראפיה, תרגילים, תוכנה שיוזמת הפסקות, החלפת כיסא, שינוי גובה המחשב, שחיה, חופש של שלושה שבועות, שבמהלכם הכאב עבר ובסופם חזר יותר גרוע מקודם. ישיבה מול המחשב הפכה עינוי צרוף. הכאבים כבר העירו אותי בלילה.

היו שאמרו שהכל פסיכולוגי. שהמקצוע מיצה את עצמו, שהמקום עושה לי רע והגוף שלי מדרבן מה שהנפש מסרבת לעשות.

הסבת מקצוע, זה מה שהסתמן.

נסי מעיינות גופרית, אמרה הפיזיותראפיסטית. יש הרבה שהחום והמינרלים עוזרים להם. וקחי גם קצת חופש, תעשו קצת טיולים, לא יזיק.

הימים ימי מאי החמימים, הזמנתי לנו מקום בצימר על הכנרת. אחר הצהריים נסענו לחמת גדר. נכנסנו אל הספא-טבע שלהם, המעוצב וזרוע מוטיבים רומיים ("מה כבר הרומאים נתנו לנו?" "כבישים". "אוקיי, וחוץ מכבישים?" "תברואה". "נכון, וחוץ מזה?"), הזמנו עיסוי, ורבצנו בבריכות המים החמים. הידיים נרגעו. החום והמינרלים פעלו את פעולתם. העור התרכך, הגוף התרפה.

בערב אכלנו במסעדה התיאלנדית, כשתאורה סגולה רכה הופכת את העצים מסביב לאגדה אירופאית קרירה.

מהצימר יצאנו בבוקר לרחצה בכינרת. שחיה והליכה בכרטיס אחד, כי אמנם הצימר נבנה על גדת הכינרת אבל הכנרת מאז ברחה משם. אכלנו עוגת גבינה רכה בבית-גבריאל, והסתכלנו בנוף שליווה את הדַנים בהסכמי השלום. היה שקט מסביב, שקט של פנאי. פנאי לחשוב מה הלאה, מה היינו רוצים. פנאי להסתכל סביב ולראות מה יש.

ביקרנו את חוות היענים בצד השני של הכנרת, ציפורים טיפשות למראה, אבל אספנו כמה מנוצותיהן הפזורות מסביב, הו הנוצות הללו... הנוצות הללו מפיקות ליטופים המאזנים בשלמות בין חיכוך ודגדוג.

אחר הצהריים יצאנו לטיול רגלי, הייתי רוצה לומר שזה היה הצורך בפעילות גופנית, אבל הצורך שלי לעשות משהו והחנק ששרר בחדר, הם אלו שהוציאו אותנו עם מפה לטפס על הארבל.

חנינו בכניסה לכפר הבדואי שנבנה שם. בתיו לבנים ושטוחי גג אבל פזורים לאורך תוכנית מתאר גלית וברורה. התחלנו לטפס, כשהשמש כבר מסתתרת מאחורי ההר ולא חורכת את העור. על מה דיברנו אז? לא זוכרת. אולי על מה נעשה אם יסתבר שהרכב השכור נגנב, שהרי אין לתושבי הכפר שם טוב בכל הנוגע לשמירה על קניין הפרט. טיפסנו במעלה ההר התלול כדי להגיע לפסגה.

רוב העליה היתה בשביל עפר. חומה צהובה של עשב יבש משני צידיה. האוויר החם והיבש החליק את שיערי ומנע תחושה של דביקות בעור. רוח קלה של ערב התחילה מנשבת וכל העשבים הצהובות נענו לה בריקוד.

השביל התחבר לו לכביש אספלט שחור, המוביל לכפר חיטים.

(עדי לעצום עיניים)

המשכנו את דרכנו במעלה השביל, כשבמרחק של כעשרים פסיעות מאיתנו הבחנתי ברצועה שחורה ומבריקה על החוף, אולי נעה גם היא בכוון הרוח? עירונית שכמותי, לא מורגלת בשאר תושבי הארץ, עברו כמה שניות עד שהבנתי שנחש שחור, כשני מטר אורכו, מעכס לו את דרכו אל צידו השני של הכביש.

ועוד כמה שניות עברו עד שהבנתי שחלקנו כולנו את אותה כברת-שדה מזה כמה וכמה דקות.

הנחש לא הבין דבר. הוא המשיך הלאה ונעלם בתוך העשב הצהוב הגבוה בצד השני של הכביש.

(עדי, אפשר כבר לפקוח עיניים)

אין לי זכרון חזק מאותו טיול, אני זוכרת שהגענו לפסגה ומשם ירדנו אל מערות (מערות? תקנו אותי אם אני טועה), ירידה תלולה ומהירה. הרכב נותר במקומו למרות הדיבה שיצאה לתושבי הכפר, אנחנו חזרנו לצימר כדי לטבול שוב בכינרת. בערב הלכנו לסרט בבית גבריאל. ימים בודדים ללא דאגות, ללא חרדה, ללא שטיפת כלים.

מה עלה בגורל המקצוע שלי? המינרלים הועילו כנזיפה בפוליטיקאי מושחת. כמה חודשים אחר כך גיליתי את הכירופרקטיקה. הכאבים שככו, העייפות שליוותה אותם נעלמה. יכולתי להמשיך ולתכנת עד גיל הפרישה שלי, עשרים שנה מאוחר יותר.

עצם המחשבה הפילה עלי דיכאון.

יצאתי לחפש את מזלי במחוזות אחרים, ועדיין לא מצאתי - אבל אין ספק שהדרך היתה מעניינת.

והנה, ערן, גם אתה יוצא לדרך חדשה. בתקווה שתמצא שם חום ומזור, עניין ואהבה. אני מאחלת לך הצלחה וברור לי שהאיחול הזה יתקיים. אני מאחלת לך שתמצא את עצמך נינוח בחברת אנשים, ללא קשר למינם. שתמצא עניין במעשיך, ושתחוש נוח במחיצת עצמך.

אני לא זוכרת הרבה מאותו טיול רגלי, אפשר שלא היה בו דבר מעניין לזכור. אבל את התמונה הזו, שצילמתי בשעה שבקרבתי זחל נחש, את התמונה הזו אני שומרת כמזכרת מאותו טיול, כדי לשוב ולשמוע את השקט שבו צולמה. השקט שגם כאשר נחשים שחורים בקרבתי, מאפשר לחשוב על מה הלאה, ולהינות ממה שיש.