דברים שרואים משם

חריש

הימים ימי חריש עמוק. שניים מהמבחנים כבר מאחורי - אחד עבר מצויין, השני קצת פחות. אני מקווה שעברתי אותו.

השלישי מחרתיים, אני לא צופה מפלה, אולי אפילו הצטיינות מרשימה. אבל למי אכפת, אני צריכה לעבור ולא יותר. בשבוע הבא האחרון ואז שלושה שבועות בלי כלום.

אלא אם כן יקבלו אותי למקום שהגשתי אליו מועמדות. רוב הסיכויים שלא, כי לקבל אותי יהיה הדבר הנכון לעשות ומשום מה המחלקה שלנו עושה הכל כמה שפחות נכון. מצד שני אולי זה פשוט מוקדם להם מדי. לא משנה, באמת למי אכפת. העלו לגבי את המשכורת ככה שבכלל ההכנסה שלי היא בגדר בונוס בלבד, או צבירת חסכונות.

אחרי שלושת השבועות - עוד סמסטר. ואחריו עוד אחד. וזהו.

בסופשבוע התארחנו אצל פיטר וקלייר. התינוק שלהם פער עיניים על גבי - כנראה המשקפיים הרשימו אותו. פיטר בתגובה מתח לו את האוזניים ואמר שהוא חושב שקלייר עשתה אותו בכלל עם מאסטר יודה.

יש לאוסטרלים קטע כזה עם משחקי חברה. אולי בגלל שהם לא דברנים גדולים כמו הישראלים, אני לא זוכרת שאנחנו היינו משחקים משחקי חברה בארוחות ערב. בטח לא משחקי קופסא. כאן - כל זוג מארח שמכבד את עצמו יש לו ארון צעצועים שלא היה מבייש חתן בר-מצווה, ובהתנפח הכרסים הם שולפים איזה לוח ומחלקים את האורחים לקבוצות. לרוב, בנים נגד בנות. אולי געגועים לימי בית הספר הבריטי העליזים? לפחות חסכו ממני את התלבושת האחידה עם הגרביים עד הברך, השרוולים הקצרים, העניבה והכובע רחב השוליים. על מה המעצב היה אין לי מושג, אבל זה בטוח לא היה אורגני. לא עם הצבעים האלו.

אבל כל זה לא שייך כרגע לעניינו, ובכנות אני מודה שמשחקי החברה משעשעים וגם אני תמיד מנצחת בהם. ואם לא אז גבי מנשק אותי ואומר שאני נורא חמודה - רווח נקי.

היות וקלייר היא מורה לאנגלית, וגבי בימים אלו אף הוא בחריש עמוק לקראת הIELTS (מבחן אנגלית שיבדוק האם יש לו אנגלית מספקת כדי להיות כאן מורה), המשחק הפעם היה כזה שדורש ממך לדעת אנגלית.

כל קבוצה מוציאה קלפים לפי נושא ובקלף יש מושג. את המושג צריך נציג הקבוצה להעביר לחברי הקבוצה בלי להגיד אותו במפורש. מותר פנטומימה, מותר מילים נרדפות, מותר קולות, מותר הכל חוץ מלאיית.

פעם קלייר שיחקה את המשחק עם עולים חדשים אחרים, בינהם בחור מבנגלדש. כשהגיע תורו בקטגוריה "טבע", הוא אמר:

"תחשבו על נחש".

"קוברה!" ניסה מישהו, "פיתון!" אמר מישהו אחר.

"לא, לא", אמר הבנגלדשי, "תחשבו נחש ממש גדול".

"אנקונדה!" "אפעה!" (אז מה אם הוא לא ממש גדול, זה נחש!)

הניחושים לא צלחו והבנגדלשי עבר קלף. כשנגמר התור שאלו אותו מה היה הנחש ההוא. הבנגלדשי הראה להם את הקלף, עליו התנוסס השם:

"רוטויילר"

לנו לא היו אירועים מבדחים שכאלו, אבל קלייר ופיטר הזמינו אותנו לקריסמס להתארח איתם בבית החוף שלהם בעיר התיירות הדרומית לנו. עוד לא בטוח שזה יצא לפועל, אבל הרעיון נחמד, ואפילו מותר להביא את הכלבים. ("סוף סוף אני אתרגל את העברית שלי. בּוֹיְנַה, בּוֹיְנַה!" - פיטר מרחיב את הידע שלו בשפות זרות)

אתמול חזרתי הביתה מיום עבודה מתיש ומבעס - כנראה שיש לי דורבנות (אולי בארץ קוראים לזה דורבנים?) .

זה גדילת יתר של העצם בעקב. זה מרגיש כמו סכין שתקועה שם ודורכים עליה. זה התחיל אחרי ראש השנה - כנראה שאחרי כל הבדיחות על הראש סלרי ושיפעת האוכל מישהו החליט שזה לא מספיק וצריך גם להשאיר סימן יותר קבוע. הבנות בעבודה נתנו כל מני המלצות, למשל לגלגל עם העקב קופסת שימורים או צנצנת, כדי לפרק את העצם. הכירופרקט המליץ גם על מתיחות איטיות וארוכות לארוך הרגל. בכל אופן זה היה דיי מבעס לגלות שזה מה שיש לי.

אז חזרתי לי הביתה לגלות את גבי וחיוך תמוה על פניו.

"תשמעי", הוא אמר לי, "השמיעה שלי הולכת ומידרדרת".

"אתה רוצה ללכת לרופא?" שאלתי בדאגה. זה שהשמיעה שלו מידרדרת אני יודעת - כשהוא עושה תרגילים עם הקלטות של IELTS כל הבית רועד ואני לא מצליחה ללמוד.

"לא, לא" אמר גבי בטון של 'מה זה קשור בכלל'.

לא התווכחתי כי לגבי יש איזה אישיו תמוה עם רופאים.

"לא, החלטתי שצריך מערכת קולנוע ביתית".

"מה?!" הרמתי גבה (שכזכור, אני שולטת בה היטב מגיל חמש עשרה)

"נראה לי שצריך".

"בסדר, אבל יש דברים יותר דחופים, גבי".

"מה למשל?"

"למשל מכונת כביסה שלא מכתימה את הבגדים הבהירים?" יען כי נמאס לי שכל בגד בהיר הוא בחזקת בגד חד פעמי.

"עזבי מכונת כביסה עכשיו", ענה גבי וחיוך מאד לא מוסבר על פניו.

"מה זה החיוך הזה?" עניתי לא-מאד-בחביבות, "כבר קנית מערכת ועכשיו אתה מנסה לשכנע אותי שזו היתה קניה טובה?"

"לא, לא קניתי שום דבר!"

"כי אם קנית עוד איזה כלי עבודה ממש לא אכפת לי".

"לא קניתי שו... באמת? לא אכפת לך?"

"מה העניין עכשיו, התואיל להסביר לי?" הפגנתי רצינות.

"טוב", נכנע גבי, "את יודעת שיש להם בעיה במפעל עם אנשים שלא מגיעים ולא מודיעים על זה מראש".

"כן", עניתי וסבלנותי ממני והלאה.

"ואני הרי לא החסרתי אף יום".

"נכון".

"אז מסתבר שכל שלושה חודשים הם עשים הגרלה בין כל אלו שלא החסירו אף יום והפעם - אנחנו זכינו במערכת קולנוע ביתית!"

"באמת?" נפלתי על צווארו בשמחה.

"באמת! הם יביאו אותה מחר, אז אם אני לא נמצא תהיי נחמדה אליהם".

הא?!

"מה זאת אומרת? למה שאני לא אהיה נחמדה? מתי לאחרונה לא הייתי נחמדה? את רומז שאני לא נחמדה?! אם זה מה שאתה רומז אני אבעט לך ת'צורה! תיזהר ממני! כן, כדאי לך לרוץ באמת!"

הימים כאמור ימי בחינות, ובהתאם נפלו השרתים של האוניברסיטה. חמש פעמים. למשך חצי יום כל פעם.

בהתחשב בעובדה שרוב שירותי האוניברסיטה הם "לימודים מרחוק" מדובר בתקלה משמעותית.

לאחד הסטודנטים כנראה נשבר והוא שלח לנו אימייל בסגנון:

"מה קורה איתכם לעזאזל?! זו תקופת בחינות! צריכים אינטרנט עכשיו! כולכם הומואים! תסדרו את זה כבר!

מעוצבן אנונימי".

למרבה הגאווה הוא שלח את זה מכתובת האימייל האוניברסיטאית שלו, שהיא מספר-סטודנט דוט אוניברסיטה דוט קום.

הבוסית שלי, אשה גדולה שכמותה, שלחה לו תגובה בסגנון:

"נפילת השרת קרתה אצל ספק השירות שלנו ולא אצלנו, הספק קיבל על כך הודעה ועובד על תיקון ברגעים אלו.

אשר להערה ההומוסקסואלית שלך, הרי שאנחנו אוניברסיטה ללא אפליות.

תודה לך על מכתבך".

בכל אופן, השמועה עשתה לה כנפיים ונטיותינו פורסמו בכל המחלקה. נציגים מקבוצות שונות החלו פוקדים את חדרינו לברר את מידת הנכונות.

"אז זה נכון?" שאל בהתלהבות בראד מהקבוצה המקבילה.

"למה בראד?" קמתי אליו בחיוך, "במי אתה מעוניין?"

"אני?..." החוויר בראד כגבינת קוטג'. "מה?... לא... אני... שום דבר".

והוא ברח ונעלם מאחורי הדלת.

"לא לחינם קיבלת הכשרה צבאית", אמר אחד הבוסים בהערכה.

ואני אומרת, מזל שלא קרה ההיפך.

אני יכולה לדמיין לי חדר מלא הומואים תמימים, שמישהו בא ומטיח בהם - "אתם כולכם חדר מחשב!"

זה היה יכול להיות באמת משפיל.

נכתב על ידי פארה ווי, 18/10/2005 05:13, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
41 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Ron ב-15/11/2005 20:08

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה