דברים שרואים משם

מחשבות

לפני כמה שנים הלכתי לטיפול רייקי. כל העניין ההוא עם הכאבים בידיים.

המטפל טיפל, וכל פעם שהוא הגיע לאיזור הראש הוא היה אומר: "כמה רעש!"

הנעתי את הראש קצת ימינה וקצת שמאלה, אבל לא שמעתי כלום.

פעם אחת שאלתי אותו על איזה רעש הוא מדבר.

"יש לך המון מחשבות כל הזמן", הוא ענה, "המון רעש. זה לא מפריע לך?"

אמרתי שלא. זה נכון שיש לי מחשבות כל הזמן, אבל ככה זה, לא?

לא?

"אם זה לא מפריע לך אז לא משנה", הוא אמר, "אבל אם תרצי אפשר קצת להוריד את רמת הרעש".

לא רציתי. מחשבות, מחשבות תמידיות, זה מה שאני. זה מה שהייתי מאז ומתמיד, אני לא מבינה איך אפשר להיות משהו אחר.

שאלתם פעם מישהו: "על מה את(ה) חושב(ת)" וקיבלתם בתשובה "כלום"? האמנתם לתשובה הזו?

אין דבר כזה "מוח ריק", אין דבר כזה "לא חושב על כלום".

או שכן?

לאחרונה אני מתחרטת. הייתי רוצה עכשיו קצת שקט, בלי מחשבות.

המחשבות, כמו כל אלו הקשות לי, נסבות סביב אמי יולדתי.

הפנטזיה ליצור איתה קשר, ולהדריך אותה איך לתקשר, לא עוזבת.

אני מרגישה מוכנה.

אני מרגישה שאני יכולה. שלמדתי מספיק, שהפרדתי מספיק. שיש לי מספיק מרחב וכוחות ולאן לסגת.

אני מרגישה שאני יכולה להצליח.

ואולי זה מה שהייתי רוצה, אבל אולי זה לא מציאותי.

צריך לזכור, שהיא טירפדה את כל הקשרים שהיו בחייה. צריך לזכור, שהיא כועסת עלי על שהלכתי, על שהצלחתי. שהיא מקנאה, שהיא מרגישה שכל האושר שלי בא על חשבונה. שהיא אינה יודעת גבולות כשמדובר בפגיעה באחרים. צריך לזכור, שהיא אינה יודעת דרך אחרת מהכאבה, השפלה, והפחדה.

שיש אצלה רק תחרות, רק קרבות. ויש אצלה רק מנצחים ורק מפסידים.

יש עוד משהו שצריך לזכור.

אחת האמונות הגדולות שלה היא האמונה בעל-טבעי. החל מהטור האסטרולוגי בעיתון וכלה במגדות עתידות.

אחת מאותן מגדות, לפני הרבה-הרבה שנים, אמרה לה שאת שליש ימיה האחרונים היא לא תבלה לבד.

שתי ציפורים במכה היא משיגה אם היא מרחיקה את כולם ממנה -

אותו מונע-בדידות קסום בוא-יבוא. היא רק מנפה את הלא-ראויים.

ואילו השליש ההוא מתרחק והולך.

והרי ידוע, שככל שחייו של אדם פחות מלאים, פחות מוגשמים, פחות ממוצים, כך המוות מפחיד אותו יותר.

והיא, להרגשתה, כל מהלך חייה פגע רחוק מהמטרה.

למרות שהיא מדברת על המוות שלה בשלווה, באדישות, מכריזה שהיא כבר מוכנה ללכת, אין בי אפילו שמץ שמאמין לה.

אם היא באמת רוצה כבר למות, זה מפני שהיא מאמינה בגלגול הבא - שם היא תוכל להתחיל הכל מהתחלה. ושם הכל יהיה אחרת. שם הגורל שלה יהיה אחר. שם הסובבים אותה יהיו אחרים.

היא לא רוצה למות, היא רוצה לחיות אחרת.

אבל היא נאחזת באמונות האלו -בגלגול הבא, בגורל הקבוע מראש, באסטרולוגיה, בכוחות החיצוניים - מפני שלקיחת אחריות על חייך היא גם הודאה באשמה. היא הודאה שהבדידות לא מפני שהסובבים רעים הם, אלא מפני שהיא טעתה. לא מפני שכך נגזר, אלא מפני שהיא טעתה.

ואם היא טעתה - הרי שזו היתה אשמתה. והיא טיפשה, ורעה.

לא, טעות לא באה בחשבון.

התוכנית שלי פשוטה. פשוטה, ואפילו לא שלי.

חיים עומר, איש חכם, כבר הציג את השיטה בשני ספרים: "שיקום הסמכות ההורית" ו"התנגדות לא אלימה - המאבק באלימות ילדים".

כן, התפקידים קצת הפוכים.

אבל העקרון אותו עיקרון.

הצבת גבולות בצורה לא-אלימה, לא תוקפנית, אבל תַקיפה. החזרת הנוכחות של היוזם לחייו של ה"פרוייקט".

בפשטות, לא להיעלב מהעלבונות שלה, אלא לענות עליהם: "מה שאמרת מעליב, ולא יפה לדבר בצורה כזו."

לא להציב גבול מרחיק, דוגמת: "אם תמשיכי לדבר ככה, אני לא אדבר איתך". הגבול הזה יוצר נתק. כבר ראינו.

אולי אפילו לשקף: "אולי את אומרת את הדברים האלה כדי להעליב. אולי כי את כועסת, ואולי כי את רוצה להרחיק גם אותי".

אולי לגלות גם אמפתיה: "כל מי שהיה אמור לאהוב אותך כבר מת. ההורים שלך כבר מתו, האהוב הראשון שלך כבר מת. גם אבא שלי כבר מת. רק אני נשארתי לך".

ובשום אופן לא לקחת אל הלב: "אני לא מוכנה לשמוע ביקורת על החיים שלי. אלו החיים שלי, ואני חיה אותם".

חוץ מהקשיים האובייקטיביים - לאתר אותה, להתקשר אליה לרוסיה, להסתדר עם קשר שבו כנראה לא ניפגש - יש עוד כמה קשיים ייחודיים למקרה שלנו.

למשל, ונניח שהצלחתי. נניח שאצליח להעביר את המסר, והשיחות איתה כבר לא יישאו אופי של שדה קרב.

מה יישאר לנו אז?

אין לנו שום דבר מלבד אותו קונפליקט. האם באמת הייתי רוצה לדבר איתה? לשמוע מה דעתה? לשמוע איך עבר עליה היום?

האם אני באמת רוצה "לטפל" בה? לא מוטב להשקיע את כל האנרגיות האלו בפרוייקט קצת יותר מבטיח, דוגמת ילד משלי?

האם אני באמת יכולה להגיד לה "אני כל מה שנשאר לך"? האם אני יכולה להגיד לה "את אולי מנסה להרחיק אותי אבל אני לא מוותרת"? הרי אולי בסופו של דבר אשבר. אחליט שהיא חסרת תקווה ואלך גם אני.

האם הייתי רוצה בסופו של דבר להכניס אותה אל חיי?

הם אי-פעם אוכל לבטוח בה, להאמין שהיא לא תנסה לחבל בחיים שכבר השגתי?

האם, ובבקשה אל תחשבו שאני מפלצת, אני באמת רוצה להכניס את כל הבעיות של אישה בגילה לתוך החיים שלי?

האם אני אצליח בכל הקווים המנחים האלו שקבעתי למעלה, או שבפעם הראשונה, השניה, שחמישית שאני אשמע ממנה: "את נחש ומרשעת, תמיד היית" או "את טיפשה ולא מבינה שום דבר מהחיים שלך" או "חכי חכי את עוד תגמרי לבד כמו כל הנשים במשפחה" אני אאבד את קור הרוח ואעשה משהו שאתחרט עליו? משהו שיחבל במהלך הטיפול?

גבי אומר שכל עוד השאיפה היא להשיג שינוי אצלה, היא נדונה לכישלון. השאיפה צריכה להיות להשיג שינוי אצלי. שינוי באיך שאני שומעת אותה. שינוי באיך שאני מגיבה.

הוא צודק.

אבל שינוי בה זה מה שאני באמת רוצה. השאר - הוא רק אמצעי.

גבי אומר שהוא יתמוך בי במה שאחליט, ויעזור במה שהוא יכול. ואני יודעת שזה נכון.

אני לא יודעת אם זה מספיק.

צר לי עליה. כל מסלול החיים שלה היה קשה, עקום ומכאיב.

אולי לי יש את הכוח לשנות אותו.

אם לא לי, אז לאף אחד. ואז אין תקווה.

המילה "תקווה" ברוסית היא מילה מאד יפה. "פְּרַאסְוֵויט". "סְוֵויט" זה אור. תקווה מביאה את האור.

נושא אחר לגמרי -

לראשונה הדלקתי מזגן.

שאר הבית נראה לי פתואום כמו סאונה פינית.

אבל החדר הממוזג שלי, כמה אופייני, נראה לי קר הרבה יותר מדי.

אני הולכת לגרוב גרביים.

נכתב על ידי פארה ווי, 23/10/2005 06:49, בקטגוריות דע את עצמך
37 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-27/10/2005 11:37

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה