אמא ומשמעות החיים - המשך

את הכותרת גנבתי מספר מוצלח אחד של יאלום. המוצלח עוד יותר שלו הוא "תליין האהבה". בשום אופן לא לחרוץ עליו דעה על סמך "כשניטשה בכה" ו- "על הספה" האמריקקים.

אני אתחיל בלהודות לכולכן וכולכם. חוץ מהתגובות גם היו מי שפנו אלי אישית אחרי הפוסט הקודם והעלו נקודות חשובות. האכפתיות של רבים מכם מאד מחממת-לב.

אני אשמע לעצתה של מרגי (מישהו צריך לינק? מישהו? מישהו בכלל?) ואכתוב כאן קצת על הסיבות למה בכלל ליצור קשר עם אמא שלי. היום הייתי אצל הפסיכולוג אז הכל די מסודר לי בראש ואני חושבת שגם החלטה מתגבשת.

אחרי שהגיעה אלי הידיעה, שאמא שלי ניתקה קשר עם כולם אופן אקטיבי והיא עוברת ולא משאירה כתובת, אני ראיתי בזה משהו אובדני.

המחשבה על לנרמל את הקשר איתה מקננת בי כבר הרבה זמן. מן תקווה כזאת קטנה שאולי פעם אני אצליח, כאחד האדם, להיות בת שיש לה אמא. גם כדי לקבל אחת ולתמיד את ההערכה ואת החיבה ואהבה האימהית שלא ממש קיבלתי עד היום, גם פשוט להיות בעלת משפחה. עד עכשיו ראיתי בזה משהו שאני עדיין לא מסוגלת לעשות. משהו שיום יבוא ואני אהיה חזקה מספיק, מנותקת מספיק, דידקטית מספיק בשביל לעשות.

כשהגיעה המחשבה שהיא אולי על סף מעשה אובדני, זה השמיע אצלי פעמון אזעקה. זה לא שיהיה לי עוד כמה זמן שאני רוצה להתבגר, להבשיל, להתחזק. אם אני לא אפעל עכשיו, היתה המחשבה, לא יישאר עם מה לפעול.

הפסיכולוג אמר שזה דווקא נשמע לו מעשה ילדותי. אני זקפתי אוזניים. כבר אמרתי שאובדנות לא אופיינית לאמא שלי, אבל ילדותיות אופיינית גם אופיינית. היה בזה משהו שהרגיע אותי קצת.

עוד עניין הוא רגשי אשמה. בשיחות עם ילדים (שבגרו) להורים מתעללים אחרים, עולה שאמא שלי, על אף ההתנהגויות המפלצתיות והאלימות שלה, היתה גם מאד משקיענית. היא עשתה את זה מהסיבות הלא-נכונות אולי, בצורה הלא-נכונה אולי, בזמן הלא-אולי, אבל עדיין - היא עשתה. היא דאגה לי לאוכל במחיר של הזמן הפנוי שלה, היא היתה מסיעה אותי לחוגים שש פעמים בשבוע, גם זה על חשבון זמנה הפנוי. פה ושם היו לה הבהובים של שפיות, והיא עשתה בהם מה שהיא יכלה לטובתי.

אז עכשיו, כשהטירוף שלה השיג אותה ובודד אותה מכל נפש חיה, עכשיו זה היה יכול להיות הוגן מצידי, לעשות בשבילה. לתת לה מהזמן והכוחות שלי כדי להנעים עליה את החיים.

אין ספק שרגשי אשמה הם מניע גרוע מאד לפעול. כמה זמן זה יחזיק? מה ייחשב מספיק כדי לאזן את ה"ההשקעה" שלה בי?

ובעניין התקווה ההיא שלי, שהיא תעשה דרך ותשתנה, שהיא תהיה מסוגלת לקשר בריא, או לפחות נסבל, איתי - היא בת שישים וארבע. היא לא רוצה להשתנות. היא כבר צברה קילומטראז' של התנהגות מטורפת, והאמירה הזו באה ללמד על כך שזו הדרך שבה היא רגילה לחשוב, להבין ולפעול. הסיכויים שהיא תשתנה, ולו רק בהקשר של הקשר שלי בלבד - הוא אפסי. אם אני אצור איתה קשר, היא תחשוב שזה מפני שאני רוצה ממנה נכסים. לא חשוב מה אני אגיד ומה אעשה, היא לא תוכל לראות מניע אחר.

ברור לי שהכעס שלה כלפי ינחה אותה בכל מעשה שהיא תעשה מולי. יהיו מי שיגידו: "תני לה לכעוס, מתישהוא ייגמר לה". ועל כך אני אגיד:

א. יקח הרבה הרבה זמן עד שייגמר לה, מה גם שכעס מכלכל את עצמו די ביעילות.

ב. עם כל כמה שאני חזקה יותר היום, אני לא אוכל לשאת רעילוּת כמו שלה במשך הרבה זמן.

התווכחנו קצת, הפסיכולוג ואני. הוא לא מכיר את השיטה של חיים עומר, את הנוכחות ההורית וההתנגדות הלא אלימה. הסברתי לו על קצה קצהו של השן של המזלג. הוא אמר שהם מטפלים בנערים מופרעים, אבל עד גיל מסויים. מגיל מסויים, חמש עשרה בערך, הם מפסיקים לטפל מפני ש"הנער צריך ללמוד לקחת אחריות על מעשיו". אני אמרתי שאם אתה פסיכולוג שמשלמים לו, הגישה הזו מובנת, אבל חיים עומר מביא בספרים שלו מקרים של טיפול גם בנערים בני עשרים, ואפילו עשרים וחמש. כי כשאתה הורה, אתה לא מוותר על הילד שלך ואומר: "הוא צריך לקבל אחריות על המעשים שלו" רק בגלל שהוא הגיע לגיל חמש עשרה. אתה לא מוותר על הילד שלך, גם אם הוא כבר בן עשרים וחמש.

אבל אולי על ילדה בת שישים וארבע כבר צריך לוותר.

אולי בעצם אני צריכה להפנים ולקבל שאמא שלי לא תשתנה, שזה מה שהעליתי בגורלי, שאני, עם כל הכוחות והיחודיות והאנרגיות שלי, לא אצליח לשנות אותה. שזה לא תלוי בי.

אולי זאת אני שצריכה לוותר.

מה שעוד הוא העלה, הפסיכולוג (וסחתיין עליו שהוא שינה את הגישה הטיפולית שלו לבקשתי, למרות שהוא לא ממש מורגל בה. הודיתי לו על זה גם בטיפול עצמו. אני רואה בזה מעשה גמיש ואמיץ) עוד עניין שהוא העלה, הוא אופן ה"טיפול", אם אני אחליט על כזה.

דווקא הגישה שלי, הוא אמר, של להכנס בעניין הזה בכל הכוח ולהתמיד בן בהילוך גבוה הרבה זמן, עלולה להיות גישה מסוכנת. כמטפל למטפל, הוא אמר - את תישרפי מהר. עדיף לפעול קצת, לקחת מרחק, להתאושש, לנוח - ואז לחזור. לפעול עוד קצת, ושוב לקחת צעד אחורה, להתאושש ולחזור. אני מסכימה עם זה. אחרת זה פשוט יהיה משול לראש בקיר.

עוד לא החלטתי ממש, אבל די ברור לי איך זה ילך אם אני אחליט ליצור איתה קשר:

אני אתקשר.

היא תשמע שזו אני.

היא תצעק עלי משהו מרושע ותנתק.

אני אתקשר שוב ואגיד: "זה לא בסדר לנתק את הטלפון בפרצוף".

היא תגיד משהו דבילי ("אני מנתקת למי שאני רוצה" או משהו אידוטי כזה) ותנתק שוב.

אני אתקשר שוב ושוב אגיד שזו התנהגות לא יפה ולא מכובדת.

זה יחזור על עצמו כמה פעמים.

ייתכן שבשלב מסויים היא תפסיק לענות לטלפון.

בשלב מסויים היא תייאש ותשאל: "מה את רוצה?"

ואני אשקר ואגיד: "לדבר איתך".

היא תגיד -  "עכשיו את רוצה לדבר?" או "אני לא רוצה לדבר איתך" או "את רוצה את הדירה?" או הכי גרוע - "נו אז תדברי".

ואני לא רוצה לדבר איתה, זו האמת.

אני לא רוצה לספר לה על החיים שלי. אני לא רוצה לשמוע על החיים שלה. אני לא רוצה להכניס אותה חזרה לתוך החיים שלי. אני לעולם לא ארצה להשאיר אותה ללא השגחה עם ילד שלי, אני לא ארצה להשיאר איתה ללא השגחה.

אני לא רוצה לשמוע את תיאוריות הקונספירציה שלה והאמונות שלה בגורל וקשקושים. ואין לי שום דבר לדבר איתה עליו.

אין לה, באמת אין לה, שום דבר שאני רוצה.

המחשבות עוד שם, אבל למרות שהמבחן האחרון עבר (ובהצלחה, תודות לכל המאחלות) והמוח שלי התפנה, זה כבר לא מציק לי כמו קודם. אולי הסדר שנעשה לי בראש עזר.

ככה הדברים נראים לי נכון להיום, ויש לי הרגשה שעימות עם המציאות יחזק את הגישה הזו.