דברים שרואים משם

טוב*

*לאלו החושדים בי שאינני שותפה לעצב שלאחר הפיגוע בגלל מקום מגורי - עוד בתקופת מגורי בישראל, סירבתי להיעצב מפיגועים.

כי זו המטרה של המחבלים - להרוס את היומיום הבריא והאופטימי שלנו.

כי פי שניים אנשים מתים מדי שנה בתאונות דרכים, ואף אחד לא מקים צבא למלחמה בהן.

כי אני מסרבת לחיות בחרדה ולפחד מהחיים.

הבחינות נגמרו (בשלום, אבל ציונים אני אגלה רק בעוד כמה שבועות, עמוק בתוך הסמסטר הבא. מי אמר חוסר יעילות וחשב שלא יקבל?), גבי עשה את מבחן האנגלית שלו היום ומרגיש טוב. תוצאות מבחן האנגלית יקבעו אם הוא יהיה מורה ואב באוסטרליה או לאו. אוקיי, רק מורה.

כאמור, הוא מרגיש טוב.

נרשמתי לספריה העירונית (עשר דקות הליכה מהבית, שלוש דקות באופניים) וגיליתי שאין להם את גמביט טורקי, אבל יש את עזאזל (בספריה העירונית השניה. הם כבר הזמינו העברה בשבילי), ואין את "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שילדים ידברו" (שהמליצה לי שצה) אבל יש את "איך לדבר כך שילדים ילמדו, בבית-הספר ובבית".

התחלתי לקרוא, ומיד עלה לי הסעיף. לא הבנתי למה שצה, אם בתפוצות ואישה חכמה בפני עצמה, המליצה לי על כזה ספר דבילי, ועוד אחרי שהיא אמרה לי שהיא תומכת בגישה של חיים עומר.

הספר מציג גישה סבלנית, פשרנית, מבינה, אמפתית ותומכת בילדים. אני לא נגד, אני רק חושבת שזה רק חצי מהעניין.

למשל, אם ילד אומר לך: "אוף, איזה ספר משעמם!"

אל תאמר: "אתה חייב לקרוא אותו כי זה חלק משעורי הבית",

אמור: "אני רואה שהספר אינו מוצא חן בעיניך".

או אם שני נערים בחטיבת הביניים הולכים מכות, שלוף את הנער היושב על חזהו של חברו ועצור אותו מהטיח אגרופים בפרצופו, ואמור לו:

"אתה בוודאי כועס מאד".

משיענה הילד: "הוא בעט לי בין הרגליים!" (כי לא יעלה על הדעת לכתוב 'ביצים' בספר אמריקאי)

השב לו: "אוי! זה כואב מאד!"

מיד יזדרז הנער השני להגן על מעשהו ויאמר: "הוא דחף אותי!"

ולכך עליך המורה להשיב בסבלנות רבה: "אהה! אם כך בוודאי זו הסיבה שבעטת בו".

הרחק מעדנות את הנערים זה מזה ואמור להם: "מוטב שתשהו במרוחק אחד מהשני בטרם תשובו להיות חברים".

כעבור שעה, עודך מתהלך במסדרון ולועס נבטים אורגנים של אפונת שלג, תראה את הנערים הולכים יד ביד וצוחקים. "אתה רואה? אנחנו שוב חברים!" יקראו לעברך בחיבה.

לכותבות יש לי רק שאלה אחת: למה?

למה לא תחלקו עם שאר המין האנושי את סודות המסע בחלל? הרי באופן ברור הגעתן מפלנטה אחרת. אז למה? לנו לא מגיע?

ככה התעצבנתי לי, והמשכתי לקרוא רק בגלל הערכתי לשצה. להבין ולשקף לילד את רגשותיו זה מצויין ובריא לחינוך, אבל מגיל מאד צעיר זה כבר לא מספיק. גבולות צריך להציב, ואי אפשר לצפות שהילד "מעצמו" יבין מה בסדר ומה לא. הילד הוא לא "טוב" מיסודו. הוא אנוכי מיסודו. ואת ה"טוב" מלמדים. הספר מת מפחד ממצב שהילד יהיה לא מאושר, ומה לעשות - לא תמיד החיים מאושרים, ולא תמיד זה כיף לכבד גבולות. למשל כשממהרים והרמזור אדום, או כשמתחשק לשמוע מוזיקה בקולי קולות בשלוש בלילה, או כשבא לך להשכיב את הבת של השכנים, והיא (מה לעשות) לא מעוניינת. להצבת גבולות הספר לא נותן שום פתרון מעשי.

ואז פתאום חשבתי לי שאני כל כך עסוקה בגבולות והצבתם, ושכחתי שיש גם אלמנט חיובי בהורות. שצריך גם לשקף, גם לתמוך, גם להבין. איכשהו נראה לי שעם הגבולות אני אסתדר, אבל בדיוק בדברים האלו אני אצטרך תזכורת.

אז אני אמשיך לקרוא. גבולות כבר יש לי מעומר וסופר-נאני.

חוץ מזה לקחתי גם ספר מדע בדיוני עב כרס, שאני אגמור שנתיים אחרי הלימודים.

עוד אני עובדת היום, ניגש גרג ויינמן הקדוש לדלפק.

"פארה יש לך דקה?" הוא שאל.

"כמובן", השבתי למלאך הגואל האוניברסטאי שלי.

"מתי את מסיימת את התואר שלך?"

"שמונה חודשים".

"שמונה חודשים?! שמונה חודשים לא עוזר לי!"

"מה אתה צריך?" נחרדתי מהמחשבה שפספסתי הזדמנות להחזיר טובה.

"אני צריך מרצה".

בצער רב נפרדנו לדרכנו ואז גרג הסתובב חזרה.

"אבל בעוד שמונה חודשים תהיי מעוניינת?"

"מאד מאד מעוניינת!" השבתי.

נקווה.

לעבודה ההיא לא קיבלו אותי כי אין להם עכשיו כסף, אבל אמרו לי שבשנה הבאה יהיה.

בהתחלה קצת התבעסתי, אבל אז נזכרתי ששנה הבאה מתחילה עוד חודשיים.

שיפור משמעותי בהערכה העצמית שלי :

אתמול היה שיעור ריקודי בטן. קניתי חצאית במיוחד והיא התגלתה כקניה מצויינת וקרירה ללבישה. אני אקנה עוד כאלה, אבל זה לא העניין פה.

עמדנו כולנו מול המראה ולמדנו את הצעדים. לכמה שניות הורדתי את העיניים מהגוף ולא חשבתי על אם אני עושה את זה נכון ואם התנועות שלי מגלמות את התנועה הגלית שמחפשים, ופתאום ראיתי שאני הבחורה הכי יפה בחדר.

מייד נהייתי הרבה יותר נחמדה לכולן. רק זה חסר לי על המצפון, שיגידו שישראליות הן שאפות אבל גועליות. אם זה לא יספיק אני אכין להן חומוס.

עוד מהשיעור:

"אאאא! לין, יש עליך ג'וק!"

"אאאאאאא!" (לין בורחת בזעקות)

"בואי רגע" (מארי מתקרבת אליה בנינוחות, ומסירה חומייני בגודל של מלחיה)

"אה..." (לין נושמת לרווחה) "הוא לא עוקץ".

אני מסתכלת במארי בחשד. "את הרגע החזקת ג'וק".

מארי: "הוא לא עוקץ".

אני: "הוא עדיין ג'וק".

מארי: "אבל ג'וק טוב".

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני צריכה ללכת להאכיל את ג'וק המחמד החדש שלי.

נכתב על ידי פארה ווי, 27/10/2005 09:54, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
59 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של pussycat ב-29/10/2005 13:45

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה