דברים שרואים משם

דברי הוצאו מהקשרם

גילוי נאות:

יש שלב שבו יודעים הכל על גידול ילדים. אני בשלב הזה.

זה השלב שעוד אין בו ילדים.

גם בפוסט הקודם וגם עכשיו, אני לא טוענת נגד אמפתיה. אני לא טוענת שאין צורך או מיותר לשקף לילד מה עובר עליו ולשדר לו שמה שעובר עליו נורמלי, מובן ומקובל עליך ההורה.

יש לי שתי בעיות עם הספר "איך לדבר כך שילדים ילמדו בבית ובבית הספר" (לינק בפוסט הקודם לשם הסופרים, עמכן הסליחה).

האחת, הספר לא נותן פתרון למצב שהשיקוף אינו מספיק.

ויש כאלו מצבים.

השני, הספר מתיימר לומר שהשיטה שהוא מציג מספיקה לפתרון כל הבעיות.

הספר מגדיל ועושה ונותן שאלות של הורים/מורים, שקראו את הספר ועשו כדבריו, וזה לא הספיק. הילד לא עשה "מעצמו" את מה שהתבקש, אלא הסתפק בהרגשה ש"מבינים אותי ואני בסדר". מה עונה הספר על מצב כזה? "כנראה שלא שיקפת נכון. לא שיקפת בהתאם לגיל הילד, לא נתת לו בחירה מספיק טובה. בעצם אשמתך שהילד לא עובד כי לא היית אמפתי מספיק".

ומה עושה הורה שמאמין בכל ליבו שאסור להתרגז ולאבד את הראש ולצעוק ובטח לא להכות? מנסה להיות עוד יותר אמפתי ומבין.

אני לא אומרת שצריך לצעוק ובטח לא להכות. אבל לפעמים צריך לפעול. בצורה שלא תהיה נעימה לילד. ביקשתי ממך לא לאחר בלי להודיע איפה אתה ומה אתה עושה? לא הודעת? אין בעיה. אני אתקשר לכל החברים שלך עד שאני אמצא אותך. זה לא נעים - אבל אתה הילד שלי ואכפת לי ממך וכשאני לא יודעת איפה אתה אני דואגת, ואני לא מוכנה לדאוג.

אמרתי לך לא להכות את אחיך? הכית אותו בכל זאת? עכשיו תשב בפינה חמש דקות. כי אמרתי לך לא להכות והכית. קמת מהפינה? אני אקח אותך ואשים אותך שם בחזרה, עד שתשב שם חמש דקות.

לא נעים, לא אמפתי. "הו, בוודאי הכית את אחיך מפני שכעסת על שהוא לקח לך את צבע הגואש" - לא. אני לא מוכנה שיהיו מכות בבית וזה סופי.

עומר לא טוען שיש לו את מפתח הקסם, והוא טוען שיש צורך באמפתיה ובאהבה. הוא נותן שיטה למצב קיצוני. שיטה עם עקרונות שאפשר ליישם עוד לפני שהמצב מקצין עד כדי כך.

הוא אומר שמנסיונו יש 80% הצלחה.

שמונים. לא מאה.

מותר גם להכשל.

תסתכלו על בתי הספר היום, ילדים באים עם אולרים כבר בכיתה ה'. האם אמפתיה ואהבה חסרים להם? ייתכן. אבל לא חסרים ילדים של הורים מבינים קשובים ואמפתיים שעושים מה בראש שלהם, ולא תמיד אלו דברים חיוביים.

שלא לדבר על זה, שהורה שמרגיש חסר אונים הרבה פעמים יתקשה להרגיש אמפתיה ואהבה. כנ"ל מורה, אולי אפילו יותר.

יותר מזה, דווקא הורה חסר אונים ימצא את עצמו מתפרץ באלימות (צעקות או מכות), בהיעדר אלטרנטיבה להצבת גבולות.

אז הספר מעצבן אותי כי הוא מניח שהכל אפשר להשיג "בטוב". וזה לא נכון, לפעמים צריך להפגין קשיחות ולהציב גבול בצורה לא נעימה.

הספר מעצבן אותי כי אם ה"טוב" לא עובד, אז הפתרון שלו הוא שזה לא היה מספיק "טוב". ומורה או הורה צריכים לדעת שאם ה"טוב" לא עבד אז יש עוד מה לנסות. יש גם את ה"קשוח".

ועם כל זה, תוך כדי קריאה חשבתי לי, שיש שם רעיונות טובים מאד לאיך להשיג דברים ב"טוב", ומאד יכול להיות שברוב המקרים הם יעבדו - במיוחד כאן, איפה שהמקובל תרבותית הוא הרבה יותר עדין.

לא יעזור, ישראל היא מקום "גס" הרבה יותר. אלימות וחוסר נימוס נסבלים הרבה יותר.

הנה דוגמאות קטנטנות:

גבי התקשר לאחותו, וענה הבן של החבר שלה. הקול שלו דומה מאד לקול של הבן של אחותו. "יאיר?" הוא שאל.

"זה טעות", ענה הבן של החבר ועמד לסגור.

מה "טעות"?! אתה לא בבית שלך, בבית שאתה נמצא בו יש "יאיר". מה טעות?!

לי קרה שחייגתי מספר שגוי כאן. חוץ מהנימוס שענו לי בו, גם ניסו לעזור לי לברר אם המספר אכן שגוי, ואיך למצוא את המספר הנכון.

אני מקבלת פה ושם מיילים מישראלים שרוצים משהו. המייל הולך ככה:

"תתקשרי אלי היום לפני חמש"

"מה הטלפון של ההיא שסידרה לך את הגב?"

כאן לא יעלה על הדעת. "שלום, האם תוכלי בבקשה למסור לי את מספר הטלפון של...?"

(עוד גילוי נאות - גם אני הייתי ככה. כי ככה מקובל.)

אז בתרבות ישראלית צריך את ה"תותחים הכבדים" של עומר. כאן, נתחיל בטוב.

אם לא ילך, אנחנו יודעים על אלטרנטיבה.

עוד עניין ששכחתי לציין פה, אני קוראת את הספר גם מנקודת מבטו של מורה, בשביל גבי. עוד שבועיים לקבלת התוצאות, הציפורניים כבר כסוסות.

נכתב על ידי פארה ווי, 28/10/2005 21:45, בקטגוריות הרהורים
46 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/10/2005 22:31

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה