שאינו נראה לעין

"אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה לבנאדם בתוך הראש" - אמריקאים מתים על המסר הזה. סרטים עם אנשים שנשואים שנים, ופתאום הבחורה מגלה שהוא רוצה לרצוח אותה בשביל הכסף או משהו. נו, אמריקאים. כל כך רגילים להתנהג בפוזה שהם כבר לא זוכרים איך מתנהגים בלי. כל כך רגילים להפגש עם פוזה שהם כבר לא יודעים שיש משהו מתחת. אבל גם אצלנו הישראלים, מסתבר, מתרחשים דברים בכגון דא. זה הפוסט הראשון מאז שהתחלתי את בלוגי (מעל שנה כבר, קולולולו) שאני מתבלטת אם לכתוב, ואם כן האם לשנות את הפרטים כך שהדמויות לא יזוהו.

אבוד, אני מניחה - מי שמכיר את הסיפור שלנו, אפילו בשטחיות, יזהה אותו מיד. לרוב לא אכפת לי לכתוב דברים אישיים על עצמי - אני הרי לא בארץ, ואם מישהו יזהה אותי - אז מה. קולגות לשעבר, אנשים מבית הספר, מהתיכון, מהצבא - למי אכפת. מי שקרוב אלי יודע את מה שכתוב בלינקים האלו ממילא. מי שלא, אני לא רואה למה זה משנה לי. האנשים הקרובים אלי למחצה, אלו שאני כותבת עליהם ולא בהכרח משתפת אותם בדעתי עליהם - לשמחתי מאותגרים טכנולוגית כל כך שהם בקושי יודעים לתפעל טוסטר. אלו העובדים איתי היום לא יודעים עברית. הפעם חלק מהדמויות דווקא יודעות דבר או שניים על כתיבת דפי HTML ולא מן הנמנע שהם גולשים בבלוגיה. וגם, הפעם לא מדובר בדברים אישיים על עצמי, אלא על אנשים אחרים. המרחב הזה כבר לא מרגיש לי פרטי ובטוח. בעסה.

אני לא יודעת בדיוק איך מבטאים את המילים "פנג שואי", ברם למה לי להסתבך איתם - סידרתי.

סוף סמסטר, שמרתי את כל מה שנחוץ למקרה שאני אצטרך לחזור על חלק מהקורסים (חמסה חמסה טפו טפו טפו) אבל בחבילה אחת: אם הכל עבר בשלום פשוט לזרוק הכל ביחד לפח.

את כל הקבלות ששומרים משום מה (טלפון, חשמל) בתיקיה, את כל תלושי המשכורת (כאן משלמים כל שבוע או שבועיים, ככה שיש הרבה יותר תלושים) בארונית מדפים. רציתי ארונית מדפים מקרטון צבעוני ויפה, כזה נחמד שראיתי המון בארץ, אבל לא מצאתי כאן. התפשרתי על ארוניות משרדיות סולידיות. אם אני אמצא את היפות שרציתי - אני אחליף. זמן לעצב את הבית לפי טעמי, אם רק הייתי יודעת מהו.

זרקתי ים של ניירת. דברים שאין לי מושג למה שמרתי ודברים שיש לי אבל זמן לזרוק. לא היה קל, לאספנית כמוני, אבל הכל נראה מסודר קצת יותר.

דגש על קצת.

עוד מעט מגיעה ג'אנל, האמא המאמצת (שכבר נכנסה לתפקידה עמוק יותר ואמרה שהיא מצפה בכליון עיניים ליום שבו נביא ילדים - ומקווה שנהיה כאן כדי שהיא תוכל להיות סבתא במשרה מלאה) ואנחנו נוסעות לבקר את קלייר.

קלייר יזמה מפגשים קבועים איתי: היא ביקשה להפגש איתי על בסיס שבועי ולשחק שבץ-נא.

שיפור אנגלית שלי ושל גבי, התעמלות מוחית בשבילה.

היא אמרה שלא אכפת לה שזו אהיה רק אני, אם גבי לא ירצה.

אני שמחה על זה, אבל תוהה - למה, בשביל לעמל את המוח איתי, צריך שבץ-נא?

אולי זה פחות מאיים בשבילה. לא יודעת.

עדיף שאני אשמח על היוזמה.

קטע הגיגים פסימי. לא חובה לקרוא.

הפעם בסופר נאני היתה ילדה בת תשע, חצופה ואלימה, שכל השיטות המקשיבות והאמפתיות היו שוות איתה לתחת, וגם השיטות של סופר נאני - למרות שנכון לשעות הצילומים הן עבדו - לא שוות הרבה יותר. זה גלגל אצלנו שיחה, אצל גבי ואצלי, על עניין ההורות. גבי לא משתגע על הרעיון של להביא ילדים, ואני מתחילה לחשוב שהעולם שלנו לא בנוי לגידול ילדים. איך שני בני זוג שעובדים במשרה מלאה אמורים לטפל בילדים שגומרים את בית הספר לפני סוף יום עבודה? איך הם אמורים להסתדר עם הילדים לפני גיל הגן? בייביסיטר? אז מה הטעם ללכת לעבוד אם כל המשכורת הולכת על טיפול בילד? ואיך הורה יכול לשרוד כמה שנים בלי מגע עם מבוגרים, אם ההורה נשאר בבית לגדל את הילד? משהו דפוק במבנה החברתי שלנו. שלושה חודשים חופשת לידה - למה, אחרי שלושה חודשים הילד כבר יכול לעמוד ברשות עצמו? הוא כבר לא צריך את האמא איתו לכל צרכיו הבסיסיים? לא יודעת מה הלאה. אולי בתור מורה גבי ירוויח מספיק כדי שאני אוכל להשאר בבית עם הילדים בשנים הראשונות. מה יישאר ממני אחרי אותן שנים זו שאלה אחרת. שעמום הוא הדבר הכי קשה לי בעולם. אני לא מסוגלת לסבול אותו. כשהמוח שלי מתנוון זה כואב לי. כואב לי בתוך הראש. איזה מן אמא נפלאה וסבלנית אני אהיה כשאני סובלת מחוסר גירוים אינטלקטואליים?

השכנה ליד נכנסה לבית אבות, והבת שלה מכרה לנו הרבה מהרהיטים, מאד בזול.

הם אמת היו מאד זולים ולא נורא מכוערים, אבל לא ממש יפהפיים.

אולי לא היה כדאי, כי שוב הבית שלי נראה כמו חנות יד שניה של תרומות צדקה, ומצד שני סוף סוף יש לי מראה מספיק גדולה להתאמן איתה לריקודי בטן, ומיטה לחדר האורחים (עוד אין מזרון) ושולחן למרפסת וכסאות - שלמרות שהם מכוערים הם לפחות תואמים.

אני אעלה לכאן תמונות ותשפטו בעצמכם.