שביזות כיתה אל"ף

הנה נגמר החופש. יום שני - יום לימודים.

הסמסטר הקודם עבר בשלום - יופי של ציונים, ולא ממש קרעתי לעצמי את הצורה בשבילם. מקווה להמשיך באותו קו.

גבי, לעומת זאת, בבחינה שלו, קיבל תוצאה פחות טובה מהנדרש. אנחנו ננסה להגיש בקשה להתחשבות בנסיבות מיוחדות: הוא מורה מצויין, האנגלית שלו משתפרת פלאים ברגע שהוא משתמש בה, וכמורה הוא ישתמש בה יותר מאשר כעובד במפעל פרות, הוא מורה למדעים ולא לספרות אנגלית, הציון הנמוך שלו הוא בכתיבה ורוב הכתיבה שלו תיעשה מאחורי הקלעים - שם יש תוכנה לתיקון האיות ואנשים שיעשו הגהה. אם לא ייתחשבו בבקשה (האנשים בכנסיה כבר התבקשו לחפש מורים לאנגלית או בעלי תואר באנגלית שימליצו עליו) הוא יכול לעשות רק מבחן של כתיבה, בעיר הגדולה (שעה טיסה, שבע שעות נסיעה). אולי זה יהיה המוצא הקל יותר.

התבעסתי - באמת האמנתי שהוא יעבור.

עוד בפינתנו פיטר-נשמה-טובה, הוא הביא לנו את המזגן ויתקין אותו בתקווה בשבוע הבא. המזגן יקרר את הסלון אבל יכוון גם אל המטבח. שתי ציפורים וגו'. אתמול בלילה היה חם נורא לראשונה - נראה לי שנצטרך להעביר את המיטה לחדר הממוזג, זה רק ילך ויהיה יותר גרוע.

ומה עוד? הנסיעה לעיר החוף הדרומית בקריסמס כנראה תתקיים, אבל עכשיו אני תוהה איך אני אשרוד שלושה ימים עם קלייר שמפליקה לילד שלה מתוך עקרון, ועם ההורים שלה שמטיפים לנצרות.

אני נשמעת מדופרסת.

זה לא רק הלימודים.

לפני כמה ימים ישבנו על המרפסת, בערב, לארוחת ערב. מנהג שאימצנו - קריר ונעים בחוץ, אפשר לראות כמה פירות התאנה הוציאה וכמה פילפלי צ'ילי כבר האדימו. תמיד עושה טוב לנשמה.

למרבה הצער, מי שתכנן את הבתים ברחוב, לפני חמישים שנה, לא לקח בחשבון עניין פעוט כמו כיוונים. המרפסת פונה את הרחוב - ובעצם אל הכביש. אל הרעש של המנועים, אל הנוף היפה הנשקף מהאספלט, אל האוויר המפוייח. גם חדרי השינה פונים לאותו כיוון, וגם הסלון - כי במילא לא חשוב לשמוע מה קורה בטלוויזה. או שאז היו רק סרטים אילמים, לכו תדעו.

בכל אופן, המרפסת פונה אל הרחוב אבל השכן ממול משקיע הרבה בטיפוח הגינה שלו - הרבה יותר מאיתנו - אז אולי זה יתרון.

הרבה אנשים עושים כאן הליכות. לפני שהתחילו לי הדורבנים גם אני עשיתי. באותו יום עברה אישה אחת, באמצע הליכה, עם הכלבה שלה. שני כלבים ענקיים מהבית ליד יצאו מהחצר שלהם ובאו לרחרח אותה.

זה קטע מזעזע, בעלי קיבות רגישות וקושי לשמוע על כאב של בעלי חיים, עשו לעצמכם טובה ודלגו על הפסקה הבאה.

הכלבים הענקיים ריחרחו אותה, ובלי לנהום - בלי לסמור שיער, פשוט שמו לה ביס. אחד הרים אותה באוויר והשני משך. כמו צעצוע. הבעלים שלה ניסתה לחלץ אותה אבל הם כבר נגסו. צריך לתת לכלב בעיטה בצלעות במצב כזה - הם פותחים את הפה אז באינסטינקט, אבל היא לא בעטה. אחר כך אמרו לי שהסוג הזה, פיג דוג, הם כלבי ציד. אם היא היתה מנסה "לקחת" מהם את הציד שלהם הם היו תוקפים אותה.

איכשהו הם הצליחו להבריח אותם (היא והשכן של בעלי הכלבים). הכלבה היתה קרועה, אבל עדיין עמדה. הם פשוט קרעו ממנה את העור.

רכב אחד עצר שם ולקח אותם לוטרינר (אם הוא לא היה עוצר אנחנו היינו לוקחים אותם).

בעיתון למחרת היתה ידיעה על המקרה, ונכתב שבעלי הכלבים נקנסו ב 150 דולר לכלב, על זה שהם היו משוחררים ולא בחצר שלהם.

איזה חוסר אחריות.

הרי יש לכם כלבי ציד.

לא סתם כלבי ציד - כלבי ציד שכבר צדו (הבעלים שלהם צדים חזירי בר לפעמים. מגעיל). כבר טעמו דם.

איך אתם, באיזור עירוני, לא מקפידים להחזיק את הכלב שלכם סגור בחצר?

הרי אם היה עובר שם ילד קטן (ועוברים שם! והרבה!) התוצאה היתה גרועה הרבה יותר.

שלא לדבר על זה, שיש שם כביש. והם יכולים להידרס.

שלוש מאות דולר? אני מקווה שהבעלים תתבע אותם, שיכאב להם בכיס קצת יותר.

מה שנכון, מאז הכלבים סגורים ומסוגרים בחצר, ולא רואים אותם.

התקשרתי לעיתון לברר מה שלום הכלבה, ועוד לא חזרו אלי.

אחר כך הסתכלנו על הכלבים שלנו, בעיקר הכלבה.

אני צריכה לתת להם כינויים אז הנה: היא הצפרדע, הוא הברווז. ככה מתאים להם.

הצפרדע שלנו, שתהיה בריאה, למרות אחת-עשרה שנותיה, היא יצור סקרן מאד. בשבועות הראשונים היא גילתה עוד ועוד פרצות בגדר, ויצאה לחקור את הסביבה שלה. למרבה השמחה היא לא כל כך טובה עם תיסכולים: כשהיא היתה מגלה פרצה קטנה מדי, לפני שהיא היתה מנסה להרחיב אותה היא היתה מתיישבת ליד הפרצה ונובחת עליה - נוזפת בה על שהיא קטנה מדי. כך שאם שמעת את הצפרדע נובחת, וראית אותה יושבת ונובחת על הגדר - סימן שיש שם פרצה שצריך לסתום.

ואם פעם אחת היא תברח החוצה ותפגוש במפלצות האלו?

את כזאת טיפשוּל, אמרנו לה. כל הזמן מנסה לברוח החוצה, לחפש אוכל. את לא יודעת איזה ארץ מסוכנת זאת.

מה שנכון, היא לא ברחה מהחצר כבר כמה חודשים. אולי פעם אחת, כשגבי שכח את השער פתוח.

גם חוסר השינה משפיע עלי - לאחרונה לפחות יום אחד בשבוע אני מתעוררת בשלוש, ולא מצליחה להירדם בחזרה. אני מסתובבת בפורומים לאמהות לגיל הרך וקוראת. אין לי מושג מה זה תינוק, לא היו לי אחים קטנים ולא יצא לי לראות אחד גדל. אין לי מושג עם מה צריך להתמודד, ואיך. אבל עלה לי רעיון, והתחלתי לבצע - אני כותבת סיפורי הפעלה לילדים שלנו, וגבי יאייר.

אולי זו רגרסיה לתקופה של קושי להרדם? לא יודעת. אולי הגוף שלי מדגים לי מה זה בדיוק חוסר שינה ואיך אני לא טובה בלהתמודד איתו, בניגוד למה שחשבתי? אולי סתם לוקח זמן להתרגל למזרון חדש, גם אם הוא יותר נוח? אולי משהו מרעיש אותו יום ובאותה שעה ומעיר אותי? אין לי מושג.

בסוף השבוע הזה אנחנו צריכים לסדר את הגינה - יש לנו ביקורת של המשכיר ביום שלישי. מצד אחד הגיע הזמן, מצד שני או שמש קופחת ושלושים וחמש מעלות, או גשם זלעפות. לא בדיוק תנאים אידיאליים לעבודה בחוץ.

אני אסיים פוסט מדוכדך זה באיחול של סוף שבוע מקסים ושבוע קליל. הלוואי וזה יתגשם.