מכתב שאמא לא תקרא

אז שמעת שאני בהריון, או שהמצאת את זה? או ששאלת אחת ממגבות העתידות שלך, וזה מה שהיא אמרה? "הבת שלך בהריון, בחודש שישי, ומצפה לבן"?

בטח הרגשת מטומטמת לגמרי כשסבא מנשה אמר לך שאני באוסטרליה.

שלוש פעמים חזרת ושאלת אותו - אוסטרליה? אתה בטוח? לא איטליה?

וסבא מנשה חזר ואמר לך, אוסטרליה. היא כותבת לי משם מכתבים.

התקנאת במכתבים? לא נראה לי. במכתבים אי אפשר להכות ביעילות, אי אפשר לראות את הצד השני נפגע אם מעליבים אותו. אז איפה פה הכיף.

אז הפתעה הפתעה אמא, אני לא בהריון. לא בחודש שישי ולא מצפה לבן. לא אכפת לי אם זה יהיה בן או בת. אני רוצה עשר אצבעות ברגליים ועשר אצבעות בידיים, וחוץ מזה לא אכפת לי כלום.

מעניין, כנראה סבא מנשה מוציא ממך את הצד השפוי שלך. איתו את לא יכולה להתנהג בפראות, כמו שעשית עם אבא שלי.

האם הוא אמר לך, סבא מנשה, שאבא שלי נפטר? האם התעניינת מתי ואיך זה קרה? האם הצטערת שהדברים האחרונים שלך אליו כללו את האמירה "קיבלת סרטן כי זה הגיע לך"? או שהמוות שלו חיזק את הדעה הזו שלך?

לסבא מנשה לא אמרת "תגיד לזאתי" כשדיברת אלי, לא שלחת לי איומים דרכו. את יודעת שהוא לא יסבול בשקט את הטירוף שלך, והתאמצת להתנהג בשפיות.

אפילו אמרת לו למסור לי שאת אוהבת אותי ומאחלת לי לידה קלה.

סבא מנשה מאמין לך.

סבא מנשה לא שמע אותך מקללת אותי ברוסית מילים שלא הבנתי. הוא לא שמע אותך מסננת את הקללות האלה תוך כדי שאת מכה אותי. הוא לא שמע אותך אומרת לי "תסתמי" כשבכיתי. סבא מנשה לא יודע שאמרת לגבי, חצי שנה לפני החתונה, שיזהר לו. סבא מנשה לא שמע אותך מכנה אותי "פסיכית" כשדיברת עם גבי. הוא לא קרא את המכתבים שכתבת לאבא שלי, שבהם אמרת שאת מקווה לא לשמוע ממני יותר לעולם.

אז הוא מאמין לך, שאת אוהבת אותי.

הוא לא יודע שתוך רגע את מסוגלת להחליף את המנגינה, לחזור לקללות ולהשפלות. הוא לא יודע שכל מה שצריך זה שינוי קטן במצב הרוח שלך. הוא לא יודע שמבחינתך, את אוהבת אותי כל עוד אני עושה בדיוק מה שאת פוקדת עלי, וגם אז, את שומרת לעצמך את הזכות להפוך פתאום את עורך, כי ככה מתחשק לך.

אני מכירה אותך קצת יותר טוב מזה.

חשבתי לחזור איתך לקשר, את יודעת. חשבתי לעזור לך לצאת מהבדידות שלך. הסיבה שהחלטתי להמנע מזה לא היתה הפחד מהכשלון, ולא הפחד שתפגעי בי (יש לי איפה להתנחם אם אני נפגעת, יש זרועות חזקות וחמות שמחזיקות אותי כבר כמה שנים). הסיבה שחזרתי בי מהכוונה ליצור איתך קשר היא הסיכוי שזה יצליח. הסיכוי, שכמו שקרה עם הביולוגי, את תרצי להיות איתי בקשר.

אני לא רוצה להיות איתך בקשר. וגם לא איתו.

אני לא בוטחת בכם.

ואין לכם שום דבר טוב להציע לי.

הרי איזה מן קשר את רוצה? את רוצה שנעמיד פנים שהכל בסדר, שאני אספר לך מה אני עושה ואת תוכלי להעביר ביקורת על זה, ואני אגיד "כן כן אמא, מה שתגידי אני אעשה".את לא רוצה לדבר על העבר - לא על הדברים האיומים שאת עשית לי, ולא על דברים שאת מרגישה שאני פגעתי בך.

כן, אני באוסטרליה. לא רק אני, אני וגבי - שלא נבהל מהאזהרות שלך ונשאר איתי. נדמה לי שהוא מרוצה - הוא שמח רוב הזמן, מפזם לעצמו שירים, בונה רהיטים כמו שהוא חלם, עובד בגינה.

ולא רק גבי ואני.

את הצפרדע את מכירה - היא התחילה את הדרך שלה אצלך, כשעוד גרתי איתך. איך התגאית בכל הפעמים שהכית גם אותה - "איך הכנסתי לה" , היית אומרת. גיבורה גדולה על כלבה קטנה. כמו שהיית גיבורה גדולה גם על ילדה בת שתים-עשרה, בת עשר, בת חמש.

וחוץ ממנה לקחתי גם את הברווז. אותו את לא מכירה. אותו לקחנו גבי ואני שנה אחרי שעברנו לגור ביחד.

ןלקחתי אותם איתי -  גם לאיטליה וגם לאוסטרליה. למרות שזה היה יקר, ומסובך, וקשה יותר למצוא מגורים, לקחתי אותם איתי.

איבדתי מספיק חיות מחמד.

כל פעם שהייתי יוצאת למחנה קיץ, או נוסעת לישון אצל חברה.

ולא היה אכפת לך. הייתי חוזרת ומוצאת שמסרת אותם, שלחת אותם - סילקת אותם. שטפת הקערות שלהם, של האוכל והמים, סילקת את השטיח שלהם. זהו, נגמר. פחות אחד שיאהב את הבת שלך.

לא נתת לי להפרד מהם אף פעם. גם כשלא היית חייבת לסלק אותם בגניבה. את האיירדל-טרייר החלטת להרדים, ולא הודעת לי. יכולת להתקשר אלי, להגיד לי. היית מפסידה יום לימודים - הציונים שלי היו עומדים בזה. הייתי נוסעת להפרד ממנו. אבל את - לא.

חשבת שאת מגינה עלי? שאני לא ארגיש צער אם אני לא אפרד ממנו?

אז הנה, מהכלבים האלה אני לא נפרדת. הם איתי. למרות המחיר ולמרות חוסר הנוחות.

אני לא הרדמתי את הכלבה שלי לפני הנסיעה, בניגוד אלייך. מזלי, שלפי החוק אסור להרדים ככה ילדים. אחרת לא הייתי מגיעה לגיל עשרים ושמונה.

אם אני אגיד לך משהו מכל זה, את לא תביני. תיכנסי מיד למגננה, תגידי שהייתי ילדה איומה ובלתי נסבלת ואני פסיכית גם היום וחוץ מגבי שלי אף אחד לא מוכן לסבול אותי. לא תהיה לך בעיה להגיד את זה, אפילו שאין לך מושג איך החיים שלי נראים.

את אישה אומללה, אין ספק. את אחראית להרבה מהאומללות שלך והרבה ממנה לעומת זאת פשוט עלה בגורל שלך. כמו שאני כרגע, אני לא רוצה להיות איתך בקשר שאת מציעה לי.

ובקשר להצעה שלך להשיג לי את תעודת הלידה שלי - אותה אני אצטרך כדי להגר - תודה, אני אפנה לשגרירות. למזלי בעולם הזה בגיל עשרים ושמונה, אפשר להסתדר גם בלי אמא. ובעצם אני רגילה עוד ממזמן.