ריקודי בטן - אחרי

אני בכזה היי, עוד מעט חצות ואני כאן מקלידה לכם.

היה מדהים! כל היום הזה היה בעומס של מפגשים. בעשר בבוקר הייתי אמורה לנסוע לקשט את המסעדה של הריקודי בטן, והאמא המאמצת התקשרה חצי שעה לפני, להודיע שהיא חזרה מהצפון הרחוק.

לא, רגע, צריך להתחיל קודם - הרי פיטר-נשמה-טובה ואשתו קלייר הזמינו אותנו לעיירה הדרומית יותר לקריסמס. בזמנו גם הכלבים הוזמנו, אבל אז הסתבר שלא. לכאורה, פתרון פשוט, פנסיון כלבים. ברם, זה כנראה הפתרון הפשוט של כל האוסטרלים וכל הכלביות מלאות עד אפס מקום. כולל כאלו שצריך לנסוע חמישים קילומטר לתוך הבוּש כדי להגיע אליהן, אבל ממתי חמישים קילומטר בכלל נחשב מרחק באוסטרליה.

אז האמא המאמצת (שגם היא נשמה טובה בפני עצמה) הציעה את עצמה לטפל בהם באותם ימים.

אחר כך באמת נסעתי לקשט, וגיליתי שכל העולם כולו תנועת נוער אחת גדולה, וכך גם רמת הסדר והארגון. היינו אמורות להיות שם שעה. אחרי ארבעים דקות של אפס מעשה התבקשתי להכין כבלים לוילונות כדי להאפיל על החלונות, והתברר שהכבל שהביאו לי קצר מדי לשלושת החלונות ואין קאטר לחתוך אותו כדי שיספיק לחלון אחד לפחות.

אחת הבנות הציעה לי טרמפ חזרה הביתה (אמנם נהגתי במו פאניקתי אל המסעדה אבל גבי לקח לי את האוטו כדי לקנות מסור) והתברר שהיא נוסעת כל יום לאוניברסיטה והציעה לתת לי טרמפ. זה חשוב כי משבוע הבא אין לי אוטובוס יותר - הוא יוצא לפגרה ואני הייתי אמורה לקחת את האוטו ולנסוע בפאניקה בצד ההפוך של הכביש.

חזרתי הביתה תוך שעה, בול בזמן להכין חומוס וללכת למסיבה הראשונה של היום - יומולדת לשכנה ליד. כמיטב המסורת האוזית היה על האש והרבה אוכל קנוי (וטוב שכך, רחמנא ליצלן שלא יבשלו).

רק כדי שתבינו את המצב, שלושים ושמונה מעלות ומעל שישים אחוזי לחות.

אחר כך גבי הלך לישון (אפילו בטמפ' יותר גבוהה כי אין מזגן בבית, או לחילופין, רוח) ואני התקלחתי והתאפרתי, עברתי לבגדי מסיבה מספר שתיים. נסענו לבית של אחת המעבודה, הגשנו את החומוס כמנחה, וכולם החמיאו לי על שבאתי לבושה בצבעי קריסמס. (אני כמובן לא יודעת מהם צבעי קירסמס או שהייתי אמורה לבוא בכאלו, אבל למי אכפת). אמרתי לבוס שלי שאני אשתדל לא להגיע בזמן כי אני מבינה שבאוסטרליה זה נחשב לא מנומס. הבוס שלי אמר שלא מנומס להגיע באיחור ואז ללכת מוקדם. אמרתי שאין מצב שאני אגיע באיחור, כי משם יש לי מסיבה אחרת ללכת אליה, אז אם כבר אני פשוט לא אגיע. הבוס נזכר בחומוס שאני נושאת באמתחתי, ואמר: "אם מביאים אוכל אז הכל נסלח."

משם יצאנו למסיבה מספר שלוש ובהחלט הטובה שבהן.

בריקוד הראשון היינו בשורה ארוכה מדי וחלק מהבנות עברו ממש לרקוד על הכביש (בחוכמתי עמדתי קרוב לאמצע). שכחתי חלק מהצעדים אבל יצאתי מזה בחינניות.

את התלבושת שלי כולה, כמו בשיר של דורי בנזאב, החזיקו סיכות בטחון. ולא סתם סיכות בטחון, סיכות בטחון דקיקות. ולא סתם סיכות בטחון דקיקות, סיכות בטחון דקיקות שנשברו באמצע הערב.

לפחות לא באמצע ריקוד.

מה שעוד, הייתי הבחורה המעוגלת ביותר בחדר - כל כך דאגתי שלא יהיו לי עגילים שבסוף מצאתי את עצמי עם חמישה זוגות.

באחד הריקודים התבלבלתי בצעדים (נורמלי), דרכתי לעצמי על החצאית (עדיין נורמלי) והיא ירדה לי אל מעבר לגובה התחתונים (לחלוטין לא נורמלי). מזל שזה קרה עם הגב לקהל וכשכמה שורות של בנות מסתירות אותי - ושוב הצלתי את עצמי בחינניות. אף אחד לא הרגיש.

ודווקא את ריקוד שזכרתי מצויין, רקדתי בשורה האחרונה.

למרבה השמחה המסעדה היתה תאילנדית מקורית ולכן עם אוכל נסבל, ולקינוח - מישהו שמע על פאבלובה? מסתבר שזה פיתוח אוסטרלי מקורי. ואפילו לא מגעיל בכלל, בעיקר כשמורחים עליו שמנת מתוקה מוקצפת.

בסוף הערב רקדתי עם כמה מהחדשות פרי-סטייל, ומה אגיד לכם, אני לא יודעת איך אני אשרוד עכשיו שלושה שבועות בלי שיעורים של ריקודי בטן. מה זה כל הפגרות הדביליות האלה?!

הבטחתי תמונה, תמונה אקיים.

וגבי, המלאך שלי בתגובה:

"כן, אנחנו בהחלט נצטרך לאבזר אותך".

היידה ebay!