יום השנה השביעי

אתמול, לפני שבע שנים, נסענו ביחד לבית של אמא שלי. זה כבר לא היה הבית שלי, והמטרה היתה שזה גם לא יהיה ככה על הנייר.

ניסיתי לדבר איתה, אבל היא אפילו לא הסתכלה עלי. ישבה כמו בהמה מול הטלוויזיה, אוכלת ומסתכלת ב"ווקר טקסס ריינג'ר".

אני לא רוצה שוב להתבכיין על אמא שלי, אני חושבת שכל מי שקרא עד עכשיו כבר יודע כמה נוראית היא היתה, ומי שלא קרא עד עכשיו מוזמן לדפדף אחורה. זו גם לא המטרה של הפוסט הזה.

אתמול לפני שבע שנים, ארזתי כמה גופיות לבנות ארוכות, את הסטים של המדים שלי, את הצפרדע וכמה צעצועים שלה, וכמה בגדים תחתוניים. גבי לקח אותי באוטו המזעזע שהיה לו אז לבית שלו. עברנו לגור ביחד. ממש יציאת מצריים.

שבע שנים זה מטבע לשון בעברית, מה שגורם לי לבקש שאלו היו שבע השנים הרעות. אני מקווה שמכאן יתחילו שבע השנים העוד יותר טובות.

העולם שלי התהפך עלי עשרות פעמים בשבע השנים האלו, והסלע היציב היחיד היה גבי. גבי עמד לצידי כל הזמן הזה, ובשנה הראשונה, כשהוא חשב שזה לא יילך, הוא לא חשב לרגע לבקש ממני לעזוב. הכי הרבה שהוא היה מסוגל, זה להסכים שאני אעזוב.

אני לא רציתי לעזוב.

כבר ציינתי בעבר, שבשנה הראשונה שלנו יחד הייתי גועלית אליו. לא מפתיע, אם חושבים מה היה המודל שלי לחיי זוגיות. גבי סבל בשקט ובשלב מסויים האמין שזה לא ילך. לא בגלל שנמאס לו, אלא בגלל שאני לא רוצה. הוא חזר בלילה מישיבה של העבודה ואני שכבתי על המיטה בסלון וחיכיתי לו. שכבנו אחד ליד השניה בחושך ולא הסתכלנו ולא נגענו זה בזו, רק דיברנו.

את הגועליות השתקתי לאותה שיחה. אולי פחדתי שלא יהיה לי יותר איפה לגור, ואולי פחדתי ממשהו יותר גרוע - אולי פחדתי להפסיד מישהו כמו גבי.

הייתי רוצה להגיד שהכל השתנה מאז אותה שיחה, אבל לא הכל השתנה. יש מי שיגיד שאנשים אף פעם לא משתנים, אבל אני חושבת שאנשים לומדים להדגיש צדדים שונים של עצמם, ולטשטש צדדים אחרים. התהליך הזה לוקח לא מעט זמן, ולא מעט מאמץ. אני התמדתי.

את ההחלטה להתחתן קיבלתי כמה חודשים אחר כך, כשכמה מריבות מאד קשות שלנו נגמרו בירידה לשורש הכעס ובפתרון. גבי היה משהו אחר - מישהו שהמריבות איתו לא צריכות להיות מאבק של כוח, אלא ביטוי של כעס, שאחריו פותרים את הבעיות. תדירות המריבות שלנו ירדה. לא רק בגלל היכולת לפתור דברים ב"טוב", אני חושבת. אני חושבת שאצלי המצב השתפר, שסוף סוף מצאתי רגיעה, שסוף סוף יצאתי מסביבה מרעילה ויכולתי להשתקם, ואחר כך לפרוח.

האהבה שלי אליו צמחה מתוך האהבה שלו אלי, ולא באופן ספונטאני. יש מי שיגיד שזו אהבה נחותה, תלויה בדבר. ואני לא מתכוונת לדרג את האהבה שלי אליו. גבי הוא המלאך שלי. הוא מה שהופך את החיים שלי ראויים לחיות אותם.

כדי לחגוג את שבע השנים האלו יצאנו למסעדה פלצצנית ונשגבת בדרום העיירה. השלט בכניסה הכריז על קוד לבוש, אבל אף אחד לא דרש מגבי עניבה (אני חושבת שבעיירה הכוונה - לא יחפים ובלי חולצה).

המנה הראשונה היתה מצויינת. סלמון מעושן על מצע פטוצ'יני בשמנת ורוטב תפוזים. תאמינו לי - מצויין.

המנה האחרונה היתה נהדרת. עוגת גבינה עם ציפוי אוכמניות ועיטור שוקולד גנאש. מה עוד צריך לכתוב.

המנות העיקריות - ובכן, נוט טו סלף, במסעדות אוסטרליות פלצניות, אם לא מזמינים סטייק, להסתפק במנה ראשונה וקינוח. זה משביע (שלא לומר מפוצץ) ומשמין גם ככה, ועוד לא אמרתי מילה על החשבון.

מצד שני, טעמתי אמו.

זה כמו בקר. או אולי יען.

ורביולי - נא לא לאכול רביולי שאוסטרלים מכינים. אפילו לאיטלקים זה לא תמיד מצליח.

בקיצור, היה אנמי.

אבל ההתחלה והסיום היו מופלאים, ועל כן - הכל נסלח.

ההודים משגעים אותי.

יש לי כמה וכמה תרגילים קבוצתיים בסמסטר הזה, ובכל פעם שאיתרע מזלי להמצא בקבוצה עם הודים, אני מצטערת על שאין באמתחתי כישופים שיגרמו להם לעשות מה שאני אומרת להם.

תשמעו, אני יודעת שזה נשמע פריקיות של שליטה, אבל זה לא. באמת.

עם הסינים, לדוגמא, אין לי בעיה לעבוד. הם קוראים את השאלות, הם טורחים על המשימה, וכשמעירים להם על משהו (למשל, שמשהו חסר או משהו מיותר) - הם מקשיבים ומיישמים.

ההודים, לעומת זאת, כאילו לוקים באיזה סוג של מחלת נפש שאומנים מייחלים לה - הכל מקבל פרשנות צבעונית ויצירתית, שבפני עצמה אולי מאד מעניינת, אבל רחוקה עשרות קילומטרים מהמציאות. כך למשל, אחד ההודים התבקש לתת הנחיה שתבטא את העקרון הבא:

"העובד יקפיד שרכישות יענו על צרכי העסק"

והוציא תחת ידו את ההנחיה הבאה:

"כל המחלקות צריכות לעבוד בשיתוף פעולה מלא מתוך כוונה ליצור אווירה חיובית ובריאה בארגון".

ניסיתי לחקור אותו מה הקשר בין ההנחיה לעקרון, וקיבלתי הסבר שרק בילבל אותי עוד יותר והכיל אנגלית משובשת יותר מכבישי מולדתו של הדובר. כמובן יש אפשרות שהנ"ל לוקה באנגליתו, אבל כל נסיון שלי להסביר לו את הכוונה נתקלו בחוסר קשב. אולי זה עניין שוביניסטי? לא איכפת לי. סיכות וודו נא לשלוח אלי.

ועוד סיבה למסיבה, גבי יצא לחופשת קריסמס והוא מעכשיו בבית ומתקן כל מה שחיכה לתיקון. כך הותקנה לי רשת בחדר העבודה, ובערב אני יכולה להשאיר את החלון פתוח מבלי חשש שכל ערפדי העולם יבואו לשאוב את דמי, ובצהריים יפסיקו כל מני דבורים סתומות לחקור את המדפסת שלי. הרשתות בחדר האורחים ובסלון מחכות.

וגם תהיה לי ארוחה חמה מוכנה בסוף יום עבודה.

לא שארוחה חמה זה מה שנחוץ במזג האוויר הזה, אבל אתם בטח מבינים את העקרון.

חיפשתי רבות אחר מוזיקה ישראלית לריקודי בטן. העליתי כמה דברים בחכתי אבל אשמח לשמוע הצעות. אני לא אכתוב כאן מה העליתי כדי לא לחסום את היצירתיות של קוראיי.

לפני מאה שנה הבטחתי תמונה של איזה ארוחת בוקר שאפילו פוסיקאט תעלה על מטוס בשבילה. ובכן, קצת פחות בומבסטית, אבל עדיין נחמדה.