דברים שרואים משם

חנוכריסמס שמח

הבטחתי לבימבלונת לאחר תחינה נוגעת ללב, אבל האמת שהייתי מעדכנת בכל מקרה. אמש שבתי מעיירת החוף הדרומית ובאמתחתי חוויות מרגשות, שחיה עם כרישים, תובנות אמהות (איך לא) ועור אדמדם משהו.

אנחנו נתחיל עוד לפני הנסיעה. כהרגלם של האוזים, נשמעה דפיקה בדלת בשעה שאיננו מצפים לאף אורח שתאם מראש. קרי, בכל רגע נתון עשוי מי מידידנו האוזים להופיע בדלת. כאן לא מקפידים על הודעה מראש ופשוט קופצים לביקור. הדבר מאלץ את החי בעיירה לשמור על ביתו מסודר ונקי ולהכיל מני תופינים לכבד בהם את האורחים. אנחנו מסרבים לשחות עם הזרם ולפיכך לרוב מעטרות את רצפתנו שערות כלבים וגם קצת עלים יבשים מהגינה שנתפסים בזנבו של הברווז, את הכיור מעטרים כלים לא שטופים כי עדיין לא קיבלנו מדיח ואנחנו מתעצלים לשטוף כל היום, וחדרינו מתהדרים בקופסאות ושקיות נילון, אות למסע הקניות האחרון (והיו הרבה כאלה לקראת קריסמס).

המקרר לעומת זאת היה מרוקן משהו ואף המלוואחים-למקרה-חירום-בלבד מעטים. גם המזווה לא היה גאווה גדולה שכן למחרת התעתדנו לנסוע לעיירת הנופש הדרומית לנו ולא היה טעם לכלכל את המזווה.

וכאמור, נשמעה דפיקה בדלת.

בפתח נתגלתה ברנדה, חברתי לעינטוזים, ובידה בקבוק יין ושקית מטבעות זהב-שוקולד. חוץ מזה גם היה לה כרטיס ברכה של "האפי האנוכה" בשבילנו. התרגשתי עד עמקי שערותי ושאלתי אותה איך היא ידעה על היין והדמי חנוכה, והיא הודתה במבוכה (למה במבוכה? אין לי מושג. לך תבין אוזים) שהיא חקרה את הנושא באינטרנט.

גבי טיגן את מעט המלוואחים שנשארו וגם הכין לביבות. "זה ממש דומה למשהו שאמא שלי היתה מכינה", אמרה ברנדה בהתפעלות. פני גבי התרכרכמו. לפני יומיים הא הכין פנקייקים שהתחרבשו לחלוטין, ושמע ממני את אותו משפט.

יש מקרים שבהם ברור שלא מדובר במחמאה.

פיטר-נשמה-טובה השאיר אצלנו את האוטו של קלייר (ואת המפתח על המפתן, כי פיטר לא מפחד שיגנבו ממנו משהו ובכלל מתנהג כאילו הוא השריף של העיירה ושכולם ייזהרו ממנו) כדי שניקח אותו דרומה. מדובר בטויוטה חדישה וממוזגת שאינה זוללת דלק, לעומת הענק הנכבד שלנו שמזגן אמנם יש לו אבל יכולת קירור לא. כך הכנתי לנו קלטות לדרך (בארץ תמיד מפסיקים לקלוט רדיו אחרי שיוצאים מגוש דן וכאן גוש דן נראה כמו גרגר אבק על המפה), שטפתי ענבים, גבי ארז - והיי דרומה.

לא ראינו הרבה קנגורו דרוסים.

לעומת זאת ראינו הרבה פרות.

לא דרוסות,

סתם רועות.

וגבי הפגין שפע של הבנה בגיל, משקל ובריאות הפרות.

כל שהדרמנו הדשא הוריק, מה שיצר הרגשה אביבית ונעימה. ברגע שיצאנו מהאוטו גילינו שהדשא אמנם ירוק יותר אבל הטמפרטורות עדיין גבוהות.

הגענו לעיירת החוף ונעצרנו לשאול איך מגיעים לשכונה של ההורים של קלייר, ולמרבה הפלא כל מי שעצרנו לשאול היה בגילופין. וכלב אחד קפץ לנו ממש אל מתחת לגלגלים וכמעט נדרס - ככה שהעיירה לא עשתה רושם מי יודע מה מוצלח.

כשהגענו לשכונה של ההורים של קלייר גילינו שיש שם עוד בתים חוץ מזה שלהם, ואנחנו לא יודעים איזה מהם הוא הנכון. למרבה השמחה האוסטרלים לא משקיעים בתאורת רחוב וגם קליטה סלולרית לא היתה שם. מצאנו קיוסק שיכולנו לבקש בו הוראות. הקיוסק נשא את השלט המבטיח הבא:

(השעה היתה שמונה והוא היה בתהליכי סגירה).

לאחר כמה ניסי חנוכה משלנו מצאנו את הבית ואת פנינו קידמה חיפושית פיל.

הן גם נושפות בזעם אם מרימים אותן. לא שהרמנו, ברחנו כמה שיותר רחוק כי הזהירו אותנו שהן נושכות.

בבית ההורים של קלייר הוקצה לנו איזור מחיה, שהופרד בסדינים משאר החדר. פרטיות למראה אבל לא כל כך לשמע, מה שביטל את כל התכניות שהיו לנו לקשרי גוף בחופשה. נו מילא. אחרי שראיתי מה עלולה להיות התוצאה (קרי, ילדים) גם לא התחשק לי כל כך.

כן,כן - יומיים במחיצת היצורים הקטנים שצריך להאכיל לחתל ולהשכיב לישון בסרט נע קצת הורידו לי את ההתלהבות מהתוכניות להרחבת המשפחה. יותר נכון, גרמו לי להעריך את הזמן שנשאר עד אז.

כצפוי קלייר לא חסכה את שבטה מג'ייקן, וכצפוי זה לא הביא לשום תוצאה טובה. בגלל הקריסמס הוא גם זלל שפע של ממתקים וגם זה פעל את פעולתו.

גבי חושב שיש לו איזה ליקוי קל, מן צורה קלה של אוטיזם. הוא לא ממש יוצר קשר - כבר כתבתי את זה. לא רק עם מבוגרים, גם עם ילדים אחרים הוא תמיד משחק לבד. זה מאד בלט כשבאו כל מני חברים שלהם עם ילדים בערך באותו גיל ואפילו כאלו שקטנים ממנו בשנה ניסו לגשת למבוגרים כדי לקבל מהם יחס, ואילו ג'ייקן כאילו חי בעולם משלו. חוץ מזה יש לו נטיה חזרה לאקולליה - הוא חוזר אחרי מילים שוב ושוב אחרי שהן נאמרות.

כמובן שלא אמרנו כלום לקלייר. היינו אומרים משהו לפיטר אבל לא יצא. אני לא כל כך יודעת איך מנסחים בעדינות "שווה לקחת את הילד שלכם לאבחון, כי משהו אצלו קצת חריג ואולי כדאי לתפוס את זה מוקדם".

לילה אחד ההורים שלו יצאו ונשארנו כולנו איתו. הוא כבר היה במיטה, אחרי מאבק כוחני ולא בלתי אלים. פתאום הוא קם ורץ אל הסלון - כולנו ישבנו וראינו סרט. (מה? איזה סרט? מה זה חשוב.... סרט! סתם סרט! אוקיי, ראינו את הדיסק של נימו שג'ייקן קיבל מתנה מההורים שלו לקריסמס. בסדר?) מיד קמנו הסבתא ואני להשכיב אותו חזרה. גירשתי את הסבתא בעדינות במילים: "I''ve got it" והיא חזרה לסלון.

לפי שיטת סופר-נאני התיישבתי על הרצפה ליד המיטה שלו בלי ליצור קשר עין, בפרופיל. לא אמרתי כלום והתוכנית שלי היתה להחזיר אותו למיטה אם הוא קם. קצת דאגתי מה אני אעשה אם הוא ישתולל ואני אצטרך להפעיל כוח (כוח ריסון כמובן, לא כוח אלים! מה חשבתן עלי?!), אבל לשמחתי לא היה צורך. הוא נשכב במיטה והתחיל לדבר. לחזור על מילים שוב ושוב, אותן מילים כמו תמיד. התלבטתי מה לעשות (כי סופרנאני לא אומרת כלום על מה עושים אם הילד מדבר, היא רק אומרת להחזיר אותו למיטה אם הוא קם). בהתחלה לא עשיתי כלום אבל אז חשבתי לי שהוא יכול להחזיק ככה כל הלילה ולי היה ממש לא נוח לשבת. בשקט, הכי בשקט שיכולתי, אמרתי "שששששש...." והוא השתתק.

הוא שכב שם כמה דקות ונראה לי שהוא הסתכל עלי לראות מה אני עושה. קשה לי להיות בטוחה כי היה חשוך והקפדתי להמנע מקשר עין איתו. אחר כך הוא הסתובב עם הגב אלי. חשבתי על זה שהנוכחות שלי כופה עליו להתנהג כמצופה ממנו - הוא לא יכול לקום כי אני שומרת עליו (אפילו שהוא לא בדק מה הגבול שלי), אבל הוא אני לא מעוררת אותו - אם הייתי מדברת אליו או צועקת עליו או נוזפת בו הוא היה מגיב, אפילו אם רק בפנים. וככה אני שם אבל אני לא מפריעה.

הוא נראה כאילו הוא ממש מתאמץ להרדם. התהפך מצד לצד (ומי כמוני יודעת שהמזרונים שם לא היו עוברים את ביקורת אגודת הכירופרקטים של גמלי סוריה) וניסה למצוא תנוחה מתאימה.

בסוף קמתי, ממש לפני שפיטר וקלייר חזרו.

קצת הצטערתי, אולי הם היו לומדים מהדוגמא שלי?

נה.

האמת היא שכבר הצגתי להם דוגמא קודם וזה קצת עבד. כשהגענו, קלייר הודיעה לנו שצריך להחביא את המתנות מג'ייקן כי הוא פותח את כולן ואי אפשר לעצור אותו. גבי ואני לא חסידים גדולים של מנעולים ולכן השארנו את המתנות גלויות בחדר. ג'ייקן נכנס כולו אחוז תזזית, ואמרתי לו: "אני יודעת שאתה רוצה לפתוח את המתנות, אבל הן לא בשבילך" (שצה, נכון את גאה בי?). ג'ייקן פנה ויצא מהחדר.

למחרת הנושא עלה וסיפרתי להם את זה, וקלייר נראתה מופתעת, כאילו סיפרתי לה על ילד של אחרים. למחרת היה בוקר קריסמס אבל הם לא רצו שהוא יפתח את המתנות לפני שהם חוזרים מהכנסיה. הם הניחו את המתנות מתחת לעץ וכשהוא שם לב אליהן הם אמרו לו לא לפתוח אותן. הוא התחיל להתבכיין ואמרתי להם מהר: "אתם רואים, הוא קיבל את זה! הוא בוכה כי הוא יודע שהוא לא יוכל לפתוח אותן עכשיו". קלייר ניחמה אותו אבל הוא באמת לא התקרב למתנות עד שהוא הורשה.

אחר כך היא אמרה לי שהיא מאד הופתעה שהוא עמד בזה.

הבטחתי תובנות אמהות, והנה -

לראשונה יש לי הרגשה, לא - לא הרגשה, ידיעה, יש לי ידיעה שאני אהיה אמא טובה.

תודה לכל מי שאמרו לי את זה עד היום, אבל לא הרגשתי את זה. עכשיו כן.

ברור לי שיהיו קשיים (למשל, נורא קשה לי עם ילדים מתבכיינים. ילד שבוכה כדי להשיג מה שהוא רוצה מכעיס אותי מאד. ילד שבוכה כי משהו לא בסדר לו אבל אני לא יודעת מה, או יודעת ולא יכולה לעזור, קשה לי גם.) אבל אני יודעת שאני באה ממקום של לעבוד עם הילד, לעבוד לטובת הילד.

לא להשתלט על הילד.

ולבקש עצה.

מעניין המתנות חששתי חשש עמוק, אחרי כל הסיפורים של עדי על שצריך כמה שיותר מתנות וכמה שיותר יקרות. כששאלתי את קלייר מה לקנות לכולם היא אמרה "לא צריך", אבל כשלחצתי היא הודתה שיש קטע של פתיחת מתנות. למרבה השמחה המתנות הוגבלו לעשרה דולר לאדם (כלומר, אסור שמתנה תעלה יותר מעשרה דולר, או סך כל עלות המתנות לא תעלה על עשרה דולר אם הן כולם לאותו אדם). ההגבלה לא תקפה בין בני זוג ולא תקפה בין הורים לילדים קטנים ובין סבים לילדים קטנים.

המתנה הכי שווה היא מחזיק עגילים שבנינו לקלייר. גבי בנה ואני עיצבתי וקישטתי. העגילים של קלייר.

אני מרגישה שאני מציגה את קלייר כאדם איום. אני חושבת שהיא מאותגרת אימהית, אבל היא בנאדם טוב ואכפתי, והיא אחד האנשים הבודדים שמעניין אותי לדבר איתם בעיירה. אני חושבת שלמרות שהאמהות שלה מאותגרת, זה בסוף יצא לא פחות גרוע מהממוצע. כי ככה זה. לכולנו יש דפיקויות.

ובכלל, כשלי יהיו שני ילדים אני ארשה לעצמי לדבר.

סדר היום שלנו התחיל בשחיה (אין מה לצאת מהבית בצהריים. מילא החום, מילא הלחות. השמש מסוגלת לצלות תרנגולת בינונית בשעה), שם נהגו להתחיל איתנו נערי אוסטרליה. לשאלה למה להתחיל עם בחורה עם תינוק הסבירה לי קלייר, שבחורה עם תינוק בוודאות כבר נתנה פעם.

עוד אני שוחה לי להנאתי, עברתי אל מעבר לגלים - איפה שהגל רק מתחיל ואין לו קצף. החוף לא היה עמוק מאד אבל זה היה מספיק טוב. שחיתי בשמחה ופיטר וקלייר נשארו קילומטר ממני במים הרדודים. קלייר צעקה לי אם אני בסדר וצעקתי בחזרה שכן. אחרי כמה זמן הלכתי להביא להם את הבשורה, ששם הרבה יותר כיף לשחות וגם אין אנשים. "את לא רוצה להצטרף אלי?" שאלתי את קלייר. "לא! מה פתאום. sharkarama". הסבירה לי.

"אחי ראה שם כריש לפני שנתיים, בערך איפה ששחית, כשהוא היה על הגלשן. עדיף להיות מאחורי האנשים כדי שאם כריש יבוא הוא ייקח אותם קודם".

ועל זה נאמר, מי שלא מחפש צרות, יכול לעשות כריש אחד מאד שבע.

אחר כך היינו זוללים משהו קל (התברר שגם הסנדוויצ'ים הכי פשוטים שאנחנו מכינים כמוהם כמאכלי גורמה אצל תושבי היבשת, שהיו מסתפקים בלחם עם מרגרינה) ואז פונים איש לעיסוקיו. מי לדיג, מי לקריאה, מי לדיבורים, מי לשינה, מי לכתיבה (אני) ומי לרביצה.

ערב אחד התארחנו אצל חברים של קלייר והתגלה אצלם ילד שהחזיר לי מיד את תשוקת ההתרבות: ילד בן שלוש וחצי שהיה תענוג צרוף מתחילת הערב ועד סופו. שקלתי לגנוב אותו אבל נראה לי שהיו מרגישים.

גם שיחקנו את משחק הזוגות, וגבי, בוגדני שכמותו, לא קרא את מחשבותי ולא ניצחנו. ניצחו המארחים (שזה טוב, כי הם רבו כי הוא לא קנה לה מתנה לקריסמס) וקלייר ופיטר רבו כי הוא נדרש לתאר אותה במילה אחת ואמר: "soft". משם זה התפתח לדיון שבו הוא רואה אותה כרכיכה חסרת יכולת (תיאור מדוייק של קלייר, ממש כמו שהמילה "מפותחת" מתארת את אפגניסטן) ובקיצור, הם הפסידו ובהפרש ניכר.

עם אמא של קלייר היה לי כיף לדבר, קיבלתי טיפים לטיפול בתינוקות ולהתמודדות עם משתמשים מעצבנים שמתקשרים לעבודה. קיבלנו גם הזמנה לבוא בקריסמס הבא (וגם קנינו תבלינים והשארנו אותם שם כדי שנוכל לבשל להבא, כי האוכל היה בדיוק כמצופה).

והנה, רק תגידו שאנחנו לא רב תרבותיים:

נכתב על ידי פארה ווי, 28/12/2005 07:41, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
44 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Sword of democles ב-31/12/2005 12:20

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה