ההיא עם החמש

שמתי לב שאני זוכרת שנים של גילאים איזוגיים שלי, אבל לא זוגיים. מעניין.

סיכומים תמיד היו אהובים עלי - התמצית של מה שהיה, החלקים החשובים מרוכזים כולם לאחד. הפרספקטיבה. בשמחה.

אז מה היה לנו? אפשר לדפדף אחורה ולקרוא. עברתי כמה עולמות בשנה הזו, תרתי משמע.

ינואר שנה שעברה עוד הייתי באיטליה, ארץ הגועל. עוד עבדתי בחנות התכשיטים ההיא עם האיטלקיה הסתומה והתנצחתי איתה. מעניין מה הייתי עושה היום אילו נאלצתי לעבוד עם מישהי כמוה. האם הייתי מצליחה לנרמל את היחסים? האם הייתי מצליחה להמנע מעימות בלי להכנע? לא נראה לי שלמדתי הרבה בתחום. המנגנון שלי הוא לקום וללכת. לחפש משהו יותר טוב.

פברואר היה חודש המעבר. נסענו ברכבת לרומא עם הכלבים, וכל רגע השתכנענו שעשינו בשכל לעזוב את הארץ המטופשת ההיא. חוסר סבלנות, רוע טהור, שחצנות, יוהרה, שכרון-סמכות של כרטיסנים (כרטיסנים!), שקרנות של נוסעים. היתה נסיעה איומה. הברווז, מתוקף היותו חרדתי, לא הפסיק להתנשף בחרדה. סירב לעלות במדרגות הנעות וכמעט פיספסנו את הרכבת לשדה התעופה, ומכאן גם את הטיסה שלהם לאוסטרליה.

הכל עבר בשלום, אפילו קיבלנו כלובים גדולים יותר בשבילם.

בישראל מצד אחד לראשונה הרגשתי שיש לי בית. אצל ההורים של גבי, בפעם הראשונה מזה שנים, הרגשתי שאני יכולה להשאיר חפצים וכשאני אחזור (ואני אחזור) הם יהיו שם. הרגשתי שיש לי חברות וחברים, שיעשו דברים בשבילי. שרון נתן לנו את האוטו שלו למשך השהות בארץ. שיר לקחה יום חופש מהעבודה ובילינו יחד. פגשתי את שרה. הייתי עטופה.

מצד שני, נזכרתי כמה חוצפה, וגסות, ונבזיות שולטים בארץ. השכנים של הדירה, האנשים ברחוב. אולי זה תמיד היה ככה, אולי אני השתניתי והתרגלתי ליחס אחר. איך שלא יהיה, הרגשתי שכבר לא אוכל לחזור. זה לא בשבילי. אני רוצה משהו אחר.

לאוסטרליה הגעתי עם כל חבלי הלידה המצופים - צינון מהארץ שעוד הסתבך, כאבים בחזה מדלקת בסרעפת, עקיצות של איזה חרק מסתורי. אכזבה ממעט הישראלים שבעיירה, לעומת קבלת הפנים החמה והאוהבת של אנשי העיירה - ההורים המאמצים שפגשנו בשדה התעופה, הקהילה של הכנסיה שלהם שהביאה, בלי להכיר אותנו, כלי בית ורהיטים  - כדי לעזור.

המהירות שמצאתי בה עבודה ולעומת זאת האכזבה מהקושי של גבי למצוא אחת. וגבי הוא עובד הרבה יותר מוצלח ממני. הקושי לקבל את אישור העבודה והנכונות של הפקידה, רק בגלל בקשה טלפונית, לזרז את ההליכים ולשלוח לנו אישור בו ביום.

פיטר וקלייר שפגשנו. שלקחו אותנו תחת חסותם ועזרו לנו כמה שיכלו. שהיה עם מי לדבר.

ההתרחקות של החברים מהארץ. הקושי שלהם להכיר במרחק והקושי שלי להבין שהמדיה הוירטואלית לא מתאימה לכל אחד.

אבא.

ההידרדרות המהירה, האשפוז, הפטירה, ההלוויה.

האשמה. החרטה. הצער. העצב. הגעגוע. המחסור.

השלמה? אם יש השלמה, זו השלמה של "אין ברירה".

השינויים של מחלקת ההגירה, לטובה ולאט לאט.

המועדון של ריקודי הבטן. הריקודים, החברויות. ההרגשה הזו שיש כשרוקדים וכשמופיעים בפני קהל שאת חיה, שאת בריאה, שיש לך גוף והוא מציית למה שאת רוצה, שאת אחת עם המוזיקה ואת אחת ויחידה בין כולן.

המחשבות על אמא, הרחמים עליה. הצער עליה. המחשבה אולי אולי ליצור קשר. הקשר שהיא יצרה.

החום. מקום הזה שיש בו קיץ נצחי, שהחורף הוא רק משב רוח והשמש תיכף תצא ותעשה את העולם מקום טוב יותר.

מיתון הפחד מילדים. מילדים של אחרים, מילדים שלי. הידיעה שאני אצליח, ושהאמהות היא לא פרוייקט שאני לא מסוגלת להרים. שעכשיו מה שמעכב אותי זה לא החשש שלי אלא הנסיבות.

שיכוך היוהרה שלי, ההרגשה שאני יודעת הכל ויש לי את כל התשובות. ההכרה שתמיד אפשר למצוא עוד תשובות שונות, בספרים, אצל אנשים, בפורומים.

ועם כל זה, הבלוג הזה שמלווה אותי. היומן שהתמדתי בו יותר מכל יומן אחר בגלל המחויבות שלי אליכם, הקוראים. להיות ברורה ומובנת, לכתוב בצורה שיהיה נעים לקרוא. להסביר את מה שמסביב וכך לתעד גם את המקום שבו אני נמצאת, גם מנטלית. האנשים שמאחורי הוירטואליה שיודעים להקשיב, לתמוך, להבין, לייעץ, לסתור, להציג זוית אחרת. אתם מקור לעניין אבל גם לשותפות ולהבנה. זאת הזדמנות טובה להגיד - תודה.

ולשנה הבאה? חצי ממנה יעסוק בסיום התואר ותהליך בקשת התושבות. בחצי השני אני מקווה שנצא לטיול הגדול מסביב ליבשת, ושנפסיק עם הגלולות. אנחנו מוכנים. מה עוד הייתי רוצה? בריאות, כתמיד, כסף לא היה מזיק, שנישאר ביחד עם אותה אהבה ואותו הקשר. שניצור עוד חברים. שלא נרגיש לבד. שלא נרגיש זרים. שנהיה רצויים. שנמצא הבנה ועצה ותמיכה ותובנה גם מחוץ לוירטואליה.

ולכם, שיהיה לכם כל מה שתרצו בזאתי עם השש.