דברים שרואים משם

מתחת לפני השטח

מעל פני השטח לא קורה הרבה, הלימודים. פחות שעות בעבודה. גבי חוזר לעבוד.

מתחת, זה סיפור אחר.

אני בגיהנום גאסטרי. כנראה בעקבות מרק מיסו מקולקל. התעוררתי באמצע הלילה עם צרבת נוראית, ולמחרת כל מה שאכלתי נשאר בגרון, בתוספת חומצה. עברתי לתזונה הכי בריאה שאפשר לדמיין. דייסות קוואקר (יאחס), ירקות טריים, אורז לבן. קניתי כבר פאפאיה, בננות שכחתי. וגם עוף למרק - זה טוב לא רק לצינון.

אם לא יעבור עד יום שני, אני אלך לרופא. רפואה קונבנציונלית. בררר. "טפל בסימפטומים, הזהר מתופעות לוואי וקווה לטוב". ההוכחה שהאדם הוא יצור שורדני, היא שהוא שרד את הרפואה המודרנית.

אני יודעת, בימבלונת. את חושבת שמיותר לעסוק בהורים המזיקים שלנו. את חושבת שזו התעסקות אובססיבית, מזינה את עצמה ומכלה את כל השאר.

אני לא מסכימה איתך.

אני מסכימה שזה סיכון, אבל אני חושבת שזה שלב חשוב. רק אחרי שעיכלנו את הזוועה אפשר לעבור הלאה. כל עוד היא שם, בצורתה הגולמית, היא מפרישה את הנזקים שלה חזרה לחיינו. היא חוסמת את הדרך לזרמים ולכוחות המנסים לעבור.

אני בהרגשה שאצלך לא היה המון לעכל. גדלת עם תמיכה. עם הורה אחר, עם משפחה מורחבת, שלפעמים אולי שיקפה לך מי כאן השפוי ומי התוקפן. ההורה שלך אמנם לא היה אב השנה, אבל הוא הצליח כן לנהל מערכת יחסים, חולה ככל שתהיה, עם בת זוג. הוא היה אדם לא נעים, אבל הוא היה שפוי.

אמא שלי היא סיפור אחר. על היעדר היכולת שלה להחזיק מערכות יחסים כבר סיפרתי. את הבדידות שלי, ללא מבוגר אחר שיצביע על העיוותים שלה, כבר תיארתי. היא היתה כל מה שהיה לי עלי אדמות, לא היה לי מקום אחר ללכת אליו. הייתי תלויה בה, ברצון שלה, במצב הרגשות שלה, בכעסים שבה. היא פיעפעה אלי לא רק את השנאה הגלויה, האלימה, של המכות, ולא רק את ההשפלות המילוליות המובהקות.

אני מנסה לחלץ מתוכי את גרגירי האמיתות השגויות שלה, שמולן לא התקוממתי בשעתו, מפני שלא היה בהן דבר שידליק נורה אדומה. הם היו דברים רגילים. דברים שהיא לא אמרה. דברים שהיא אמרה ומה שתחתיהן היה מזיק יותר, שגוי יותר, מטעה יותר.

מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

"לעבוד עם אנשים זה הכי נורא".

"את אף פעם לא תוכלי לעשות עבודה שיגרתית. את תשתגעי מזה".

"את אינטילגנטית, ואת חושבת שזו רק מתנה. זו לא מתנה. יש לה דרישות. האינטלקט דורש הזנה".

"את לא תהיי מסוגלת להיות סתם פקידה באיזה מקום".

"פיזיקה זה מעניין, אבל מה תעשי עם זה? עדיף שתמצאי משהו יותר שימושי".

מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה - זאת לא שאלה ששאלו אותי בבית. השאלה נוסחה אחרת. "איזו מדענית תהיי כשתהיי גדולה". והמילה מדענית כמובן לא כוללת את כל המדעים המגוכחים האלה, סוציולוגיה, מדע המדינה, שטויות. מדע, גם כן.

והייתי במדע. והייתי טובה. וזה היה מעניין. זה היה מעניין - תורת היחסות מרגשת אותי עד דמעות כל פעם מחדש. תורת הקוונטים משאירה לי חיוך פוסט-אורגזמי על הפנים, אם אני חושבת עליה. זה מדהים.

זו התיאוריה. העבודה היומיומית משאירה אותי לבד בין ענקי אגו מנופחים, בין עבודה שחורה של תיכנות, או גרוע מזה, של עבודה מעשית רוטינית.

לעבוד עם אנשים זה סיוט - אנשים אף פעם לא מרוצים והם תמיד רעים וגועליים ותמיד צריך להתאמץ להיות נחמדים אליהם. ואם האנשים האלה הם גם ילדים הרי שהמצב גרוע יותר. לא זו בלבד שהם אינפנטילים ולא יודעים איך צריך להיות, מאחוריהם יש גם את ההורים שלהם. אף פעם אי אפשר להבין אנשים, אנשים פועלים ללא חוקים מוגדרים ואין להם משוואות.

אבל אני אוהבת לעבוד עם אנשים. אולי לא עבודה אנושית "כבדה", אולי טיפול הוא גדול עלי מדי, עכשיו. אבל אנשים פועלים על פי חוקים שמובנים לי היטב בדרך כלל. אני מסוקרנת מהם. אני רוצה להועיל להם. אני מרגישה טוב אם אדם מגיע אלי כעוס ויוצא ממני כעוס פחות.

כשהעבודה שלי היא ללא אנשים, הם חסרים לי.

ילדים מפחידים אותי, אבל כל שנה קצת פחות. אני נחשפת לעוד ועוד מהם, לומדת עליהם עוד ועוד, אולי גם מחליקה תפיסות מקשות אצלי.

עבודה שיגרתית היא עבודה שיוצאים בה ידי חובה. אמנם, יש עבודות שקשה יותר למצוא בהן גיוון. מנקבי כרטיסים בבתי חרושת (עדיין יש כאלה?) בוודאי יתקשו מאד. אבל עבודה שיש בה בני אדם, לעולם תטמון בחובה גיוון. החוקים אולי מובנים לי, אבל תמיד יהיו הפתעות, יוצאים מן הכלל, חידושים.

הזנה לאינטילקט - כמו הגוף שלי, גם הנפש שלי סולדים ממזון חדגוני. אולי זו הסיבה שאני מחפשת שינויים כל כמה זמן. עוברת ממדינה למדינה, ללמוד להסתגל, ללמוד שפה, ללמוד תרבות. אולי הזנה של משוואות וחוקים פיזיקליים היא דיאטה דלה מדי בשבילי.

אולי הרעיון הזה, ללמד תזונה וכלכלת בית דווקא כאן, בארץ המיט-פאי והפיש-אנד-צ'יפס, ארץ ה"מקדולנד'ס טעים סלט זה איכס", ארץ ה"ניסיתי לרזות אבל זה פשוט לא חיים ככה", אולי זה הרעיון שצריך לנסות. צריך לראות אם זה מוצא חן בעיני. אם לא, נצטרך לעצור ולעשות חושבים שוב.

מגיל צעיר מאד אני מתקשה בחברויות.

אמא שלי חשבה שזה בגלל מעברי הדירות התכופים. עד גיל שש עברנו שמונה ערים שונות, על שתי ארצות.

היא לא חשבה שלמכות שלה יש קשר.

הרי החוקים לפיהם אנשים פועלים הם תמיד מסתוריים, ורק תורות כמו אסטרולוגיה וכישוף יכולות להסביר אותם.

אולי בגיל צעיר מאד, בגיל שבו חברויות נוצרות על בסיס: "רוצה להיות חברה שלי?" "בסדר", היחס שלי אל חברות היה גשטאלטי משהו. לשחזר את מערכת היחסים הרעועה עם אמא שלי ולחבל בסיכוי לחיבה.

לא תמיד - היו בינהן כאלו שהיו חברות לשמן. אני לא חיבלתי, הן תיקשרו.

כבר אז חברה היתה בשבילי מישהי שאוכל לדבר איתה. מישהי שתבין אותי ואני אין אותה. כמובן, היה חשוב שנוכל לשחק יחד ולקרוא סיפורים ולעשות הצגות (הו כן. קריירת הכתיבה שלי התחילה במחזאות).

זו בעצם היתה ונשארה הדרישה הבסיסית שלי. חברה (או חבר) צריכה להיות מישהי שאני יכולה לדבר איתה, שתבין אותי, ושאני אבין אותה.

יותר משהפריעה לי הבדידות, הפריעו לי ההצקות של אמא שלי בעניין. אמא שלי רצתה שיהיו לי חברות. מה כל כך נורא באמא שרוצה שלבת שלה יהיו חברות, תשאלו, זה נורמלי לגמרי.

הדרישות של אמא שלי מחברות, בין אם שלי ובין אם שלה, לא שונות מהדרישות של ילדים בגיל ארבע. :"רוצה לשחק ביחד בארגז חול?" "בסדר", והנה, יש לכם חברות אמיצה.

היא לא יכלה לדבר עם אף אחד מהחברים שלה. או עם החברות. היא היתה סובלת את כולם. היו כאלה שהיא לא סבלה. חברות היתה צורך פרקטי. לבקש עזרה בתיקונים קטנים בבית, באוטו, ולארח חברה כשנוסעים לטייל. לא חשוב כל כך מה טבע החברה.

אני חיפשתי חברות שימלאו אותי. מטבע הדברים, לא היה לי קל למצוא כאלה. קוצים חברתיים שפיתחתי, יכולות חיברות שלא היה לי ממי ללמוד. זה יישמע שחצני, אבל גם זה עניין - לא היו הרבה בנות בשכונה שלי שיכולתי לדבר איתן. רובן עסקו בבגדי פירמות שלא הבנתי מה גדולתן (ליווי'ס וקוויק סילבר, אם תהיתם), במוסיקה של שנות השמונים (הו, הזוועה), בסדרות טלוויזיה שלא ראיתי כי נשלחתי לחוגים באותן שעות.

חלק מתחושת הלבד שלי היום הוא מהחברות שיש לי, שאינן עונות לציפיות של אמא שלי. חלק הוא באמת בדידות - אני מרגישה שאני לא חסרה לאף אחד ביבשת שלי. קלייר לא מתקשרת אף פעם. וואלינג נוסעת הלוך ושוב לפיליפנים. ג'אנל, האמא המאמצת, עסוקה גם כשהיא לא עסוקה. עוד לא בניתי כאן מאגר של חברות, ובישראל - אחרי שנתיים וחצי, אני כבר לא חיונית. כולם מסתדרים בלעדי. נשארנו גבי ואני, לבד.

ומה שאני מנסה, זה להגדיר לעצמי מה אני מחפשת. מה חשוב לי בחברות. שיתקשרו אלי? אני אשמח אם מדי פעם גם יתקשרו אלי, ולא רק אני ארדוף וארדוף אחרי קשר. ולפעמים זה קורה.

שיעזבו הכל וירוצו לעזור לי כשאני צריכה עזרה? חשוב לי גם, אבל הכל בגבולות הסביר. הרי גם אני אלך לקראתן עד גבול מסוים.

אבל בעיקר, המדד לפיו אני מקבלת או פוסלת חברה, זה איכות השיחות שלי איתה. אם אין לי מה לדבר עם מישהי, נחמדה ככל שתהיה, הקשר לא יחזיק מעמד. הוא יהיה קשר שואב, ומתישהו אני אוותר עליו.

ומישהי לדבר איתה, מסתבר, לא פשוט למצוא. לא בעיירה קטנה בצפון אוסטרליה.

והתובנה האחרונה להיום, על אמא שלי, נוגעת לתקופה היפה בחייה.

היו לי כמה תקופות מחורבנות בחיים, אבל בגלל המבנה הנפשי האנושי שלי, הנוסטלגיה מעדנת אותן ומסננת מתוכן את הדברים הקשים. הצבא, למשל, שהיה זמן מתועב ומלא באנשים טפשים ורעים שיכלו להשפיע על איכות היום שלי, זכור לי דרך שיחות עם חברות, ההיכרות עם גבי, הטיולים שעשיתי סופי שבוע כי לא היו לי לימודים לשקוד עליהם. לא שכחתי את הדברים הרעים אבל הרוע שלהם היטשטש עם השנים. אני כבר לא זוכרת מה כל כך הכעיס אותי או העליב אותי, אני רק זוכרת שהיה משהו.

אמא שלי היתה מדברת בגעגועים על ימי הדוקטורט שלה, אבל לא על המחקר או על המשוואות. מדי פעם היא היתה מזכירה את הטיולים (לפני שנולדתי, מרשעת שכמותי) להרים, שלושה שבועות עם ציוד על הגב ושק שינה. אבל הנושא העיקרי הוא חיי החברה במעבדה. הפרופסור, שלימד אותה לא רק איך לחקור אלא גם איך להתנהג עם אנשים (לתוהים מה כבר הוא לימד אותה אגיד, פרופסור רוסי, למה כבר אפשר לצפות). היא היתה מספרת איך הוא היה אומר לה מה להגיד ואיך בדיוק מה שהוא אמר היה עובד.

ועוד היא היתה מספרת על האסיסטינטיות האחרות. קבוצה של כתירסר נשים, כולן עד האחרונה כלבות מרושעות. אווירה מצויינת למחקר, הסבירה אמא שלי, קנאה, שנאה ותחרות. הרי אדם שטוב לו ונוח לא ינקוף אצבע. רק מתוך רוע יפעל אדם ויעשה עבודה מדעית מרשימה.

כמה שונות אנחנו, אמא. איך חמישים אחוז גנטיקה עשו אותי כמוך מבחוץ, ושאר הדברים עשו אותי שונה כל כך מבפנים. הרי אני מאמינה שאדם שטוב לו מסוגל ליצור הרבה יותר טוב מאדם שעסוק וטרוד. אדם שפנוי להשקיע את כולו בעיסוקו יניב, בעיני, תוצאות טובות לאין שיעור, מזה שהמניע שלי היא להרע לסובביו.

אבל היא לא דיברה על אווירת התככים והנבזות בביקורתיות. אני חשבתי שזה היה חיוך מריר על פניה, אבל זה היה חיוך של געגועים. המאבק חסר לה. השנאה הגלויה והלגיטימית. אשה אומללה שהבדידות והכאב הם המשפחה האמיתית שלה.

משהו נחמד לסיום?

גבי כאמור בנה דלת רשת, ובנה לה גם פתח לכלבים.

הברווז, למרות היותו חרדתי כמו תושב סנהדריה, השתלט חיש מהר על נושא דחיפת הדלת בראשו. הוא משייט אל החצר והביתה, גאה וגזוז.

הצפרדע, לעומת זאת, סירבה ארוכות לפתוח את דלת הכלבים בעצמה. בתיסכול היא עמדה ונבחה על הדלת עד שדחפנו אותה דרכה.

לאחרונה היא גילתה שהיא מסוגלת לפתוח אותה לבד, אבל מסיבה הנסתרת מאיתנו, היא מסרבת לפתוח אותה בעצמה אם אנחנו לא שם. וכך, במקום להכניס אותה הביתה בעצמי, היא נובחת ליד הדלת ואני נכנסת למטבח וקוראת לה. לשמע הקריאה היא פותחת את הדלת בעצמה ונכנסת פנימה, גאה כצפרדע בגשם.

נכתב על ידי פארה ווי, 14/1/2006 02:35, בקטגוריות דע את עצמך
41 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-18/10/2006 23:39

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה