עוז ועזוז

גמרתי את מיכאל שלי, בפעם השד יודע איזו, ולשם שינוי קראתי את כולו מילה במילה.

אני הרבה פעמים מדלגת על קטעים שמשעממים אותי בספרים. מי משכניס עמודים על עמודים של תיאורים ואווירה בטוח לוקח את זה בחשבון.

התביישתי לספר עד עכשיו, אבל מה אכפת לי בעצם. הסיבה שקראתי הכל מילה במילה היא שהקראתי אותו לגבי. ככה אנחנו קוראים ספרים.

אני מאד אוהבת הלקריא, ואני די טובה בזה, אם יורשה לי להעיד. גבי אוהב לשמוע אבל לא כל כך לקרוא. אז ככה אנחנו גם מבלים זמן ביחד, וגם יכולים לדבר על ספר.

את גרוסמן, "עיין ערך אהבה", הספר שהייתי לוקחת איתי לאי בודד, גבי לא אהב. אבל עוז עבר בשלום.

בכל מקרה, למה אני מספרת לכם את כל זה? בספר שיש לי, בעמוד 188, יש שגיאת הדפסה. השורה הראשונה התחלפה בזו מהעמוד הקודם. אני מבינה שמיכאל מזועזע מגירושיה של מישהי, אבל אני לא יודעת מי. מי שיודעת, מי שיודע, בבקשה. ספרו לי. המתח לא טוב לי לקיבה.

מערכת העיכול שלי לא התאוששה. קריאה באינטרנט הולידה את האבחנה העצמית של חוסר במיצי עיכול. עכשיו רק נשאר לי לראות אם המקצוענים משקיעים אותו מאמץ באבחנה. עם רופא המשפחה שלי אני יכולה לדבר כי הוא מקשיב. בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא אמר לי שאני האדם הישראלי הראשון שהוא פוגש. אז אמרתי לו שהוא האדם הראשון שאני פוגשת, שאני הישראלי הראשון שהוא פוגש. וככה הוא זוכר אותי.

שמעתם את עניין ארבע האמהות? אמנם תנ"כית הן לא יכולות להיות אותן ארבע אמהות של ליל הסדר, כי הרי כולנו אמורים להיות צאצאיה של לאה, אבל בכל זאת נחמד.

ועוד נקודה, היהדות קובעת יהדות לפי האמא (למרות השוביניזם המרשים שהיא מפגינה בשאר תחומי החיים), ועכשיו אנחנו יודעים שזה בגלל המיטוכונדריה.

ועניין קטן אחרון, אם הן היו ארבע אמהות, סביר להניח שהיו לכל היותר ארבע אבות, לא?

בשבוע הבא יומהולדת לאבא שלי. במקרה הוא ואחיין של גבי נולדו באותו יום. בהבדל של כמה עשורים. אתמול נזכרתי בכל הדברים שאבא אמר לי ולא תמכתי בו, שהתווכחתי איתו, ובעצם אבא רק רצה שאני אאשר לו שהוא היה בסדר. לא הבנתי את זה, שאבא נזקק לאישור שלי לא פחות משאני נזקקתי לשלו. ולא נתתי לו.

את היומולדת האחרון שלו שכחתי.

הוא הזכיר לי כמה ימים אחר כך במסנג'ר.

עברתי על ספר הטלפונים שלו, ראיתי את הטלפון שלו שם וחשבתי, ואם אני אתקשר?

ומה אם הוא יענה?

למה שהוא לא יוכל, באופן ספרותי שכזה, לחיות דרך קווי הטלפון? דרך המיילים באינטרנט?

אני לא משתגעת, באמת שלא. אני מתגעגעת.

ומצטערת.

בכיתי לפני השינה אתמול וכל הזמן הזכרתי לעצמי, שאמנם לא תמכתי בסיפורים שלו על איך הוא תיחזק את נישואיו בנסיעות רחוק מהבית, ואמנם לא הסכמתי איתו שהוא בחר נכון כשהקדיש את עצמו לעבודה שלו, אבל אמרתי לו את הדבר האחד הנכון והחשוב שיכולתי.

אמרתי לו, שבזכותו לא השתגעתי כמו יולדתי. שהאהבה שהוא נתן לי אז, בגיל שנתיים, היא זאת שעשתה את ההבדל בינה וביני. שהוא בנה אצלי את כוחות והאמונה, האמונה שלא היה לה חיזוק אחר, שיכול להיות יותר טוב.

שהוא הציל אותי.

אמרתי לו את זה בשיחה האחרונה שלנו, ממש לפני שהוא אושפז. ממש לפני שהוא נפטר.

לא ידעתי שזו שיחה אחרונה, וזכיתי להגיד לו את זה בכל זאת.

ולכם אני אומרת - גם אתם לא תדעו שזו השיחה האחרונה. תגידו לו, תגידו לה, למי שאתם אוהבים, לאמא, לאבא, לאחות, לאח, לבנזוג, לאהובה, לחברה הכי טובה, לחבר הילדות, לדוד החשוב לכם, לבת דודה שעשתה הבדל.

תגידו את הדבר האחד, הכי חשוב.

אתם לא יודעים מתי תהיה השיחה האחרונה,

ואתם לא יודעים במה חטאתם להם ובמה תיזכרו.

תגידו להם את הדבר האחד. אם זו לא תהיה השיחה האחרונה, הם יזכו לחיות יותר זמן

בידיעה שהם אהובים

וחשובים

ויקרים.

מזה לא מפסידים.