דרושה בטן במצב טוב פלוס

כמו שאפשר להבין, הבטן שלי עדיין במצב נטול שימוש. אתמול הלכתי מהעבודה הביתה אחרי שעתיים - לא יכולתי לסבול יותר. היום הודעתי שלא אגיע, וטוב עשיתי.

הלכתי לרופא כדי לקבל את תוצאות הבדיקות, והפקידה אמרה לי שהן הגיעו ונתנה לי לחכות שעה (!) עד שנכנסתי.

הרופא הסתכל במחשב ואמר שהן לא הגיעו. לא כולן.

אין לי אולקוס (אבל גם לא חשבתי שיש לי).

אני חושבת שהפקידה ההיא גזענית. היא הרבה יותר נחמדה לשאר הפציינטים, שהם במקרה אנגלו סאכסיים. והנה אותי, "עור בצבע זית" עלק שכמוני, היא מייבשת על הספסל. יותר נכון מקפיאה, כי המזגנים פה הם בבחינת "תא בשר וגבינות" במקרר איכותי.

הרופא מצידו התנצל (הוא באמת איש נחמד), והבטיח להתקשר אלי כשיגיעו תוצאות.

נמאס לי מהפסיכולוג. מהתגובות לפוסטים אני מקבלת יותר תובנה מאשר מהפגישות איתו. עכשיו אני רק צריכה לחשוב על תירוץ ("אתה לא תורם לי שום דבר" נשמע קצת מעליב), ולגדל נחישות להתמיד בו. קשה לי מאד לשקר כשאני רוצה לומר את האמת.

אלוהי הריקודי בטן שמע את תפילתי (אימצתי את גישת ההודים, למי שלא שם לב, "אל לכל פועל"), ומפברואר נפתחת סדנת ריקודי בטן בסגנון מצרי ("חומוס יא איבני!!"). הלאה בוליווד, יחי חביבי יא עייני.

לאחד מהאחראים עלי בעבודה היה יומולדת והוא חגג אותו ברוב עם בית מלון, עם בריכה והכל.

"פארה", הוא ניגש אלי בכובד ראש, "את וההאזבנד שלך מוזמנים בחום. יהיה נהדר אם תוכלו לבוא".

"אוקיי", עניתי (קצת בתימהון. היו כאלו שהוא לא הזמין, ואנחנו לא ממש קרובים).

"מה להביא לך מתנה?"

"אוי לא", החוויר נתן האחראי. "אל תביאי לי כלום, באמת. קיבלתי מלא תלושי מתנה, לא צריך כלום, באמת שלא".

"אוקיי", עניתי, והפעם קצת בחשדנות.

אחר כך נזכרתי שהוא בחור.

כפי שכבר הספקתם להכיר אותי, הכנתי לו חומוס. ברם, להביא חומוס למסיבה במלון בעיר סוב-טרופית בשיא הקיץ גובל באיוולת לשמה. וחשוב שאני אתמוך באשליה שיהודים הם חכמים, לכן לא הבאתי את החומוס למסיבה. תחת זאת, הבאתי אותו לעבודה ליום ההולדת עצמו.

אתמול, כעבור כמעט שבועיים, שאל אותי נתן "כמה זמן החומוס יחזיק מעמד עד שיתקלקל".

"אני לא יודעת", עניתי (ולא בלי תסכול), "הוא תמיד נגמר לנו לפני זה".

"אנחנו לא אוכלים הרבה דיפים", התנצל נתן, "אז חשבנו להגיש אותו במסיבה שלנו בסופ"ש".

"אפשר גם לאכול אותו עם לחם", אמרתי לו ברחמים.

"מה, כמו ממרח?" התרחבו עיניו של נתן בהתרשמות.

"ממש ככה".

"וואו, זה רעיון מעולה!"

"ובקשר לחומוס, זה כבר גבולי. אני אכין לך חדש".

אני באמת צריכה להתחיל לגבות כסף על הדברים האלה. ממילא אני לא עובדת, ולא מגיע לי ימי מחלה.