נמצא חשוד, חברה לו היתה לי, ושולה

הרגשתי יותר טוב היום ולכן ניסיתי כפית גלידה.

בו במקום תקפו אותי בחילות וייחלתי למותי.

כנראה שלא יד המיסו היתה במעל.

לפחות לא המיסו לבדו.

גבי המסכן חזר לעבוד. משרה מלאה זה סוטה, כבר אמרתי? מתי יש לך זמן לחיות את החיים שלשמם אתה עובד? כרגע אין לו ברירה, כי הוא צריך לממן אותנו, אבל אני מקווה שבעתיד נוכל להרשות לעצמנו לעבוד בחצי משרה כל אחד. זה ממש טירוף.

יש כאלה שהעבודה בשבילם היא הגשמה עצמית, אבל אני מאמינה שהם מעטים. אצל רובם לדעתי העבודה היא המשך של להיות ילד טוב בבית ספר. זו משימה מובנית שיש בה מטרות ברורות והנחיות שקל לעקוב אחריהן. אם איחרת, היית לא-בסדר. אם עבדת קשה, קיבלת בונוס. זה הצורך שלנו במסגרת, בכללים.

אני לא אשקר ואגיד שאין לי צורך כזה - יש לי צורך במסגרת כדי שאוכל למרוד בה.

אבל חוץ מזה, גם יש לי צורך בפנאי.

בזמן פנוי, אבל יותר מזה - בנפש פנויה. פנאי לקרוא, לראות טלוויזיה (למרות שאם היה לי ערוץ שמונה הייתי שמחה הרבה יותר לראות טלויזיה. ואף אחד עוד לא התנדב להקליט לי תוכניות מערוץ שמונה ולשלוח לי קלטות לגולה. כמה עצוב.), פנאי לכתוב, פנאי להינות ממוזיקה, פנאי לרקוד. פנאי לשחק עם הכלבים, פנאי להסתובב קצת בטבע (עדיף טבע ישראלי בו אני לא צריכה לחשוש שכריש/תנין/רוטווילר* יתנפלו עלי, אבל מצד שני יש פה קנגרו). פנאי לעשות התעמלות, פנאי לטפל בצמחים שלי. פנאי לבשל. פנאי לעצב את אלבום החתונה שלנו.

נורא נורא חסרה לי חברה טובה.

הייתי מעדיפה ישראלית, אבל הייתי מתפשרת על מוצא אחר.

חברות שלי בישראל, וגם כאן בבלוגיה, מספרות על עוד בחורה שהן פגשו ונהיו חברות. ואני, אם אני כבר פוגשת מישהי חדשה (וזה לא קורה הרבה) אין לי על מה לדבר איתה. וכשיש לי על מה לדבר, אין לי מה לעשות עם התגובות שלה. לרוב הן הינהון והסכמה, אבל אין הרבה פיתוח.

חסרה לי חברת נפש.

ולכל היקירות שאיתן אני מתכתבת - סילחו לי, אבל זה לא זה. זה כמובן עדיף מכלום, כמובן עדיף על הלבד לגמרי. אבל הייתי רוצה שתהיו כאן, במרחק של טלפון, של נסיעה. שנוכל ללכת יחד לעשות דברים ובדרך לדבר. חסר לי להיות מעורבת בחיים שלכן, ולא כצופה מהצד.

חסר לי ה"ביחד". והאינטרנט הוא רק תזכורת, הוא לא באמת תחליף.

כשהייתי בת חמש, אימצה אותנו משפחה דתית.

כשמהגרים, פוגשים לרוב את האנשים הטובים - הם אלו שיאמצו אותך מפני שאתה מהגר וצריך עזרה.

מהגר, או "עולה", בישראלית.

שולה ויוסף, זוג מבוגר וטוב לב, אימץ אותנו. שולה עד היום זוכרת בהתרגשות איך היא באה לגן שלי, ליום הולדת, ואמרתי לכולם "זו סבתא שלי".

לא היתה לי סבתא אחרת אז.

שולה ויוסף היו דתיים, מהסוג המחנך בעדינות. לא שמעתי אותם צועקים ובטח ובטח לא מכים, אבל כל הנכדים שלהם התנהגו לתפארת. הנכד הקטן, הכי "מופרע", מדי פעם בארוחות הזיז איזו צלחת. הם הכפיפו משמעת באהבה - משאת נפשם של כל אנשי החינוך - ועשו את זה בלי צלקות.

אהבתי אותם.

אהבתי לבוא אליהם לשבַּת. אהבתי להדליק נרות עם שולה, ואהבתי שהיא ויוסף היו מלווים אותנו חזרה ברגל לדירה שלנו. יוסף היה מצחיק אותי וקורא אלי: "אני מבקשת!" ואני הייתי צוחקת ועונה לו: "את מקושקשת!" ואז, שנינו היינו צוחקים.

שולה אף פעם לא נזפה בי. בטח שלא היכתה. אמא שלי לא למדה ממנה, אבל הסיפור הוא לא על אמא שלי.

בהשראת שולה ויוסף רציתי להיות דתיה. דת נראתה לי דרך חיים טובה יותר - הרי האנשים שבה היו טובים יותר, והם לא צעקו ולא היכו, והיו להם ילדים שמחים ונרות דולקים ומפה לבנה בשבת.

הקשר עם שולה ניתק אחרי שעזבנו את העיר בה הם גרו. לאמא שלי היה קשה ליצור איתם קשר - הם היו בשבילה התקופה האיומה של ההתחלה.

כמה חודשים לפני החתונה אמא שלי התקשרה אלי והשאירה הודעה. היא השאירה אותה חצי בעברית חצי ברוסית. גבי שמע אותה ומתוך הרגל מחק. הוא לא הבין כלום, אבל איכשהו הצלחנו לחלץ שזו היתה שולה, ויוסף נפטר.

החתונה שלנו היתה בשנת האבל, ושולה לא יכלה לבוא. בשיחת הטלפון שלנו היא שאלה על גבי.

"הוא ממשפחה דתית?" היא צהלה, "אני אומרת לך, רק אלה בני אדם".

היה רגע של שקט מביך.

הרי אני לא ממשפחה דתית.

"כמובן, יש אנשים טובים בכל מקום" התעשתה שולה.

יש, שולה יקירה. והרבה מהם לא יהודים בכלל.

אבל תשמחי לשמוע, שלראשונה, אני מדליקה נרות מדי שבת.

וכשיהיו לנו ילדים - תהיה גם מפה לבנה. והלוואי ואני כמוך, אוכל לבנות משמעת מאהבה.

(עדי נא לדלג) *רוטווילר הוא שם קוד לנחש בבלוג הזה. לטובת קוראת מסויימת שיש לה פוביה.