מקומי

ישבתי לי באוטו, חלונות פתוחים (אין מזגן), הרדיו מזמר להיטים אחרונים, השמש של צפון אוסטרליה צורבת לי את העור.

ממולי, איפשהו מעל לבית שלי, היתה קבוצה עבה וכהה של עננים. כשעברתי את הכיכר האחרונה לפני הבית, העננים כבר היו מעלי, וטיפטפו גשם קריר. רוח קרה דחפה אותם להמשיך ולהמטיר.

אחרי עשר דקות הכל התבדר.

אני אוהבת את זה שהכל כאן מקומי, הכל כאן נכון-לעכשיו. גשם יורד ברדיוסים של מאות מטרים, לא יותר. המון מכוניות יצטופפו ברחוב אחד, אבל שני רחובות משם הכל יהיה פנוי. חבורה של נשים תרקוד ותרכל ביחד, ואחרי שעתיים כולן יתפזרו לבתים. העשב יהיה חום ויבש, ואחרי יומיים עם גשם הכל יוריק.

זה מרגיל אותי לחשוב בפרספקטיבה של כאן-ועכשיו.

עברתי ליותר פוסטים: שמתי לב שחלק מכם מוצא את זה עמוס מדי, אז אני אשתדל לקצר לפוסט. למה הגדלתי תפוקה? הרגשתי שאני צריכה לעדכן רק אם יש לי משהו מעניין לספר, והרי עברתי לכאן כדי שלא יקרה לי שום דבר מעניין. אז אני צריכה להתרגל לעדכן גם כשלא מעניין.

ועדיין לעשות את זה מעניין.

אני קוראת עכשיו את הבלוג של אמל"ש, אני בדרך כלל לא מגיבה לבלוגרים לפני שקראתי את כל הבלוג שלהם. זה קצת כמו להתערב באמצע שיחה בלי לשמוע את כולה. אמל"ש מדברת הרבה על העבודה שלה. על המחקר. על המעבר מתחום אחד של מחקר לאחר. היא מדברת על מחקר וכל-כולה בתוך זה.

גם אני פעם התעניינתי במחקר, לא חשוב באיזה תחום. עכשיו, המחשבה על חיים כאלה של מלגה והתעסקות בנושא שהוא לא אני, נראה לי מעייף. ועדיין, האם יש לי עניין בחיים? האם יהיה לי פעם? האם כל חיי אני אמשיך להתפרנס? בשום שלב אני לא אפרח?

האם חייבים לחקור כדי לפרוח? או שזה רק מה שהתרגלתי לחשוב עליו כעל עיסוק מעניין?

הייתי רוצה כמה חודשים פנויים. פנויים מהכל. ואולי גם טיול לרוסיה.

ואז לשבת לכתוב.

דיברתי עם חברה מתקופת איטליה. היא עדיין שם. דיברנו כמה פעמים מאז שהגענו לארץ נפלאות, והיא שמחה לשמוע שטוב לי, גם אחרי שעברה ההתרגשות הראשונית.

"איזה כיף זה לשמוע אותך בטוב", היא אמרה לי, "סוף סוף. כבר פחדתי שזה לא יקרה לעולם".