דברים שרואים משם

ניצוצות של הבנה

הרבה דברים מתרוצצים לי בראש.

הנה חלק מהם.

מישהו פעם לחץ על "בלוגים קרובים" וקיבל רשימה של בלוגים? אני אף פעם לא.

מישהו יודע איך בוחרים בלוגים קרובים לשלך?

או איך נרשמים להיות בלוג קרוב לשל למישהו אחר?

אני תחרותית.

קשה לי לוותר על התחרות, גם אם כבר למדתי שיש לה מחיר, והוא לרוב לא שווה את זה.

אני קוראת את אמל"ש וחושבת, גם אני רוצה להחשב כזאת שאקלית. גם אני רוצה להיות כֵּלת עולם. גם אני רוצה ללכת במסדרון ושמי שעובר לידי יגיד: "הנה פארה. היא משהו מדהים, הבחורה הזאת".

אני רוצה שיכירו בי ובערך שלי, ויחזיקו ממני. זה חשוב לי נורא.

אני כותבת את השורות האלה וחושבת לעצמי שזה כבר ככה. באוניברסיטה הזאת כולם מכירים אותי וכולם יודעים שאין עלי, כבר ביקשו ממני להיות מרצה (וזה לא יצא לפועל בגלל שעוד לא סיימתי את התואר).

זה תמיד ככה, זה לא חשוב איפה אני ומה אני עושה. היה אפילו תואר אחד שעשיתי ונשבעתי לעצמי לא לעבור את התשעים בציונים. לא ללמוד כדי להוציא מאה, אלא ללמוד מספיק כדי להוציא שמונים וחמש. ואפילו שם, אפילו שישבתי לי בשקט בצד ושאלתי שאלות רק אם ממש הייתי חייבת, אפילו שם יצא לי שם של המוכשרת ההיא.

וזה לא מספיק לי.

אני כל הזמן רוצה יותר חיזוקים מהסביבה.

אני רוצה שהסביבה תתמוגג מהתפעלות, אבל אני לא רוצה לעבוד קשה בשביל זה.

אני לא רוצה לוותר על הפנאי שלי, אני לא רוצה להקריב את העניין שלי.

זה מה שמכניס אותי ללופ אינסופי. העבודה הזאת מעניינת אותי נורא, אבל אין בצידה הכרה בינלאומית. לזו יש יופי של הכרה אבל היא דורשת המון זמן והשקעה ואנרגיה שלא בא לי להקדיש. וחוזר חלילה.

ואני שואלת את עצמי, אילו הייתי פחות מוכשרת. היה לי יותר קל?

שונאת מותגים.

מותגים הם חלק משטיפת המוח של המערב.

היום תלבש רק ארמאני, מחר תכניס לעצמך לגוף חומרים מזיקים, כי מישהו פירסם את זה וקבע שזה קול.

(סיגריות, נגיד. או קוקה-קולה).

אני לא מבינה איך אנשים לא רואים את זה. כל הפרסומות שלא מפרסמות שום דבר, רק מחדירות את שם המוצר שלהן לשוק בתוספת משהו יפה. גוף, פרצוף, נוף. איך אנשים לא רואים שזו פרסומת?

מישהי חכמה אמרה לי פעם שילדים זה לא השקעה לטווח ארוך, זו הוצאה.

אני חושבת במונחים מעשיים. כמה ילדים יהיו לנו?

סביר להניח שלא יותר משלושה.

יכולים להיות ארבעה, אם ההריונות יניבו תאומים.

אבל כל ילד דורש, חוץ מכסף, תשומת לב. וזמן.

וחדר משלו.

לא הייתי רוצה חמישה ילדים שיצטופפו שניים בחדר ואחד במרפסת סגורה, שלא יוכלו ללכת לחוגים כי אין כסף והחופשות יהיו בנסיעה באוטובוס ולינה באוהל, שלא יהיה לי זמן לשבת עם כל אחד מהם ולתמוך בהתפתחות בזהירות, לשמוע מה עובר עליהם ולהקשיב.

ועדיין כשאני שומעת על אלו שיש להן חמישה אני מקנאה.

אני רוצה יותר.

רוצה את הגדוד, ולא את המחיר שלו.

נפטר אחד הקשישים במשפחה של גבי. הנכדה שלו, ילדה אנרגטית ותזזיתית, לקחה את זה קשה במיוחד. "היא פקעת עצבים", אמרה לי אמא שלה, "כל דבר קטן מפוצץ אותה. היא כועסת על כל העולם".

וחשבתי על הכעס הזה שלה, הכעס להפרד מהקשיש האהוב עליה כל כך. הכעס על חוסר האונים של כולם. הכעס שכנראה עדיף לה מהעצב על הפרידה, הפחד מהמוות.

וחשבתי כמה כעסתי גם אני על הרבה אנשים, אחרי שאבא שלי נפטר.

חלק היה מוצדק.

חמתי, שקרובה אלי מאד, לא היתה אז בארץ. היא לא התקשרה אלי, ואחרי שהיא חזרה לא שמעתי ממנה אף מילת תנחומים. לא אופייני לה. אנחנו מדברות בטלפון לפני כניסת שבת, פעם בשבוע, אף פעם אין מספיק זמן. לא אמרתי לה על זה כלום. פשוט לא יוצא.

חברים, שכבר כתבתי עליהם בשעתו, שלא יצרו קשר. מי מהם שלח מייל תנחומים קצר. אבל אף אחד לא היה שם בשבילי. חוץ משיר, החברה הטובה מהארץ, שהיתה כמה שהיא יכולה.

הנכדה של אבא שלי. בערך שבוע אחרי ההלוויה פניתי אליה במסנג'ר, והיא ענתה: "את יודעת שסבא מת?"

התרגזתי. עניתי שאני יודעת, ואילו לא ידעתי, זו היתה ממש דרך גרועה להודיע לי.

אז היא שאלה איזו דרך עדיפה בעיני.

חבל שלא עניתי: "סבא שלך תמיד התגאה בכמה שאת חכמה. אני בטוחה שתצליחי לחשוב על משהו". אחרי כמה שיחות כאלה איתה חסמתי אותה במסנג'ר. לא רוצה לדבר איתה. אבא שלי היה שמח לו היינו מדברות, אבל אבא שלי גם היה רוצה להאמין שהיא אחרת ממה שהיא.

והרי היא טינאייג'רית. טינאייג'רים הם כמעט תמיד אנטיסוציאליים.

אולי הכעס שלי, העלבון שלי, היה מוצא קל מהאבל, מההתמודדות עם זה שאבא נפטר ולא יחזור. שזו פעם ראשונה בחיי שאני נתקלת במשהו שאני לא יכולה לתקן.

אולי היה לי נוח להאשים אחרים. כי אם יש אשם, אם יש על מי לכעוס, היה אפשר גם למנוע.

יותר טוב מחוסר האונים הזה שיהיה גם לנוכח מותם אחרים. של חמי וחמותי, של חברות יקרות, של גבי. מותי-שלי.

חלק מהמאכזבים ההם סיננתי. אני לא יודעם אם זה היה מוצדק או לא.

בנתיים, אני עוד לא מוכנה להחזיר את כולם.

לפעמים אני חושבת על אבא שלי, חושבת על שנינו יחד. התמונה שעולה לי בראש היא לא של הטיול שלנו באנגליה, כשהלכנו שלובי זרוע. עולה לי תמונה שהוא הרבה יותר גדול ממני, אבא שלי הנמוך, ואני מחזיקה את היד שלו, ומקפצת.

אולי זה זכרון מוקדם, מגיל שנתיים, שלובש צורה עכשיו.

הבטן השתפרה מאד. אני כבר אוכלת אוכל מתובל ולא רוצה למות אחר כך. עדין, אהמ, מה שנכנס יוצא מהר מאד, אבל לבנתיים זה מספיק. אחרי התושבות אני אעשה טיפול עשרת אלפים, רק כדי להרוס הכל עם הריון.

נכתב על ידי פארה ווי, 24/1/2006 07:43, בקטגוריות הרהורים
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של בימבלונת ב-28/1/2006 20:37

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה