מחכה לטלפון

מהמשפחה של גבי בישראל. הייתי נוחתת כבר לישון אבל זו השיחה השבועית. לא רוצה לפספס.

מסתבר שאפשר להשרף גם מהרוח.

אתמול היה מעונן עד מעונן מאד, והייתי מחוץ למחסה של בקתת-עץ בערך עשרים דקות, ויש לי עור-זית, כמו שכולכם זוכרים, שלא נשרף כמעט אף פעם.

ונשרפתי.

כנראה השילוב של הרוח החזקה והמלח מהים.

זה יפה לי עם הכוויה שחטפתי בזרוע מהאדים של סיר האורז.

כנראה בגלל זה אומרים לא להרים את המכסה של האורז כשהוא מתבשל.

יותר אני לא אשכח.

לפני שהגענו לעיירה כולם הזהירו אותנו שיהיה חם. חם מאד. חכו חכו, עוד יהיו ארבעים וחמש מעלות, ככה זה בצפון. כולם גרים בדרום כי האקלים שם נסבל יותר.

בכל אופן, בשבועיים האחרונים בדרום חוגגים ארבעים ומשהו מעלות (יחד עם איזה טורניר טניס מַשמים), ואצלנו הטמפרטורות צנחו אל מתחת לשלושים.  אני יושבת פה עם גרביים ומכנסיים ארוכים.

הבטן שלי הכריזה על קיום בינארי עם מאכלי חלב. "או הם או אני". בעסה. אני מאד אוהבת מאכלי חלב.

גם חלב עיזים לא מפייס אותה.

עדיין לא קיבלתי הצעה טובה מה לעשות כשאני אהיה גדולה.

שום דבר לא נראה לי שווה לצאת מהבית בשבילו.

וגם להשאר בבית לא נראה לי מלהיב.

עדיין לא הגיע מכתב תשובה מאמא שלי. כמובן יש בזה יתרון גדול. הביולוגי לעומתה הרגיש מותקף כשסיפרתי לו קצת על חוויות ילדותי - בעצם על רטרוספקטיבה של חייה של אמי כעולה חדשה בודדה בארץ זרה, עם ילדה קטנה, והכריז שהוא לא מוכן לשמוע על אף אחד חוץ ממני, גבי, אחי הגדול ואולי גם המשפחה של גבי.

בהתחלה התרגזתי.

אחר כך הלכתי על הגישה האמפתית ("אני מבינה שאתה מרגיש מואשם").

עכשיו אני מחפשת דרכים להתחכם ולהזכיר את אמא שלי בעקיפין. לא שדחוף לי לדבר איתו על אמא שלי, אבל הוא פספס את כל גיל ההתבגרות שלי. אני  רק משלימה לו פערים.

אני קצת כמו השעון הדובר, כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה שנשארו לי עוד שלושה שבועות לסמסטר הזה, ואחריו רק עוד סמסטר אחד.

כולם בעבודה שואלים אותי מה דעתי על בחירת החמאס, וגם בטלוויזיה מתעסקים רק בזה כאילו לא קורה פה כלום. בעצם באמת לא קורה פה כלום. הכרישים נסוגו, ויש רק מדוזות לא-קטלניות. בכל אופן אני עונה שהייתי פסימית לגבי תהליך השלום עוד קודם (ולראיה, תראו איפה אני גרה), ושלא בטוח שהחמאס בראש הרשות זה כזה נורא. להיפך. נראה אותם עכשיו מתמודדים עם מערכת בריאות ותחבורה. כבר לא כיף כמו לשחק שוטרים וגנבים, הא? שלא לדבר על זה שעכשיו כל מתקפת טרור היא לא פעולה של "קבוצת שוליים" אלא של הרשות.

זה ישנה משהו? אני בספק גדול.

פסימית, נו.

האלימות היא צורך באיזור הזה. שנאה. כוחניות. תסתכלו בטוקבקים. מחפשים את מי לשנוא, מעל מי להתנשא, את מי לתקוף.

למה אנחנו מברכים "שלום"? וגם בערבית? זה תמיד היה משהו ששואפים אליו, משהו שאין. יש לנו חבל ארץ צמא דם. שקט ושלווה - ארבעים שנה מקסימום. בזמן האחרון זה ארבעים דקות מקסימום.

טבע אנושי? אולי. גם לטבע הזה יש גוונים. מצאתי לי מקום מגורים בגוונים פסטליים, את האדום והשחור והכחול והירוק והכתום - את כל אלה אני רואה בטלוויזיה וחושבת, למה אנשים בוחרים לחיות ככה.

לא שכאן אין צרות. אבל הכל מתון יותר, כמו מבעד לבריכת מים. איטי, מנומנם, מעורפל.

אני מחפשת משהו שמח לסיים איתו.

לא עולה לי שום דבר. כנראה שאני באמת צריכה ללכת לישון.

שבת שלום וסופשבוע נעים לכם.