הארה

לפני כמה שנים עשיתי יעוץ מקצועי, אני חושבת שכבר כתבתי על זה.

ראיונות אישיים, כמה שעות של מבחני אינטילגינציה, אישיות, ידע כללי וציורים על דף. בסוף יצאה רשימה מכובדת של מקצועות, שכולם נראו לי מעניינים, אבל אף אחד מהם לא הפיל אותי מהכסא.

בחרתי ארכיטקטורה ונסעתי לאיטליה.

איטליה היתה מקום נהדר לטייל בו, אבל כמקום לגור בו היא התגלתה כמקבילה של מושבת עונשין. ביורוקרטיה מתישה, אנשים מגעילים, תרבותי אירופאית (וזה, ידידיי, אומר הכל). גם לא היה לנו כסף, גילינו שלגור בחו"ל זה אומר להתנתק מכל מערכת התמיכה האנושית שבארץ, ושמזג אוויר יכול לעשות שמות בנפשי הרכה.

היו גם דברים טובים. היה לי זמן לכתוב, פתחתי את הבלוג הזה, ומצאתי את דרכי לארץ הפלאות.

ארכיטקטורה הסתברה כמקצוע מעניין לשיחות סלון, אבל לא כעיסוק לחיי. הרבה התעסקות בפרטים קטנים, הרבה התמודדות עם אנשים מעצבנים, הרבה זמן לבזבז על לימודים, כשמה אני רוצה באמת זה לחיות.

ירדתי מזה.

אני בחיפוש אחר מקצוע. חברה טובה שלי עזבה את עולם המחשבים ועברה לטיפול בילדים. הלימודים נראו לה מרתקים, וגם העבודה. האמת, כשהיא מספרת על הלימודים הם מרתקים גם אותי, אבל העבודה מבהילה לי את הצורה. מתחשק לי להתחבא עם הברווז מתחת למיטה. מה זאת אומרת ממה? ילדים זה מפחיד.

דיברתי כבר על ללמד תזונה וכלכלת-בית. ללמד כאן ילדים איך אוכלים ומכינים אוכל בריא. זה נראה לי נחמד, אבל זה טומן בחובו ילדים (בררר, ואפילו הם אוסטרלים חביבים ומחונכים), ולימודי תזונה, שלמען הכנות, טובים לשיחות סלון - אבל לאו דווקא לעיסוק יומיומי.

מה שבאמת הייתי רוצה ללמד זה הורות. יש כאן שפע של אמהות שלא יודעות, פשוט לא יודעות, להציב גבולות. ויש גם הורים שחושבים שסטירה היא הצבת גבול בריאה וחינוכית.

אבל אף אחד לא ילמד אצלי הורות אם אין לי ימבה נסיון, או תעודה, או תואר.

והאמת, בצדק. נכון שראתי ולמדתי את הנושא, אבל לא מאד לעמוק. אז ייתכן שכדאי לי להעשיר את הידע והנסיון (אפילו הוא של אחרים) בתחום, לפני שאני מנחה אחרים.

אז אני מתחייבת, קבל בלוג ואינטרנט: תוך שנה לכל היותר מיום חזרתנו מהטיול, אני מתחילה ללמוד בכוונה לצבור ידע, תיעוד ונסיון לקראת הקמת סדנת הורות.

זה מעניין אותי

זה נראה לי חשוב

זה משהו שאני אתגאה לעשות

ואני לא יודעת אם אני אהנה ממנו, עד שאני אנסה.

עד עכשיו פחדתי, אבל ממה יש לי לפחד? לא ילך? אני אחפש משהו אחר.

ואולי זה פחד אחר. פחד לעשות מה שאני באמת רוצה. הפחד ההוא שנלסון מנדלה דיבר עליו, הפחד שמגיע לי משהו טוב באמת, שאני באמת ראוייה ויכולה ומסוגלת לטוב, לאור, לעוצמה.

ובכל מקרה, להורות שלי בטח לא יזיק לי לקבל עוד קצת השכלה בתחום.

למה שנה? כי אני צריכה לנוח מהשנים האחרונות של לימודים שמעניינים אותי כבציר החצילים השנתי בדרום זימבוואה. אני צריכה לנוח מעבודה שלא עניינה אותי במיוחד, ומהמעברים המתישים שעשינו.

כדי ללמוד צריך אנרגיה, גם אם אלו לימודים שאוהבים.

מכונת הכביסה שלנו חירבה לי עוד חולצה. היא שונאת בדים בהירים. גילינו שזה הפילטר ומאז צריך לנקות אותו לפני ואחרי שימוש, אבל יש לי חשד שגבי רק מחפף.

מכאן שמעתה חובת ניקוי הפילטר היא עלי.

וגם, בחירה של חולצות כהות בלבד.

יותר יפה לי בהיר.

עוד לא החלטתי איך לענות לביולוגי על המייל המרגיז שלו (מהפוסט הקודם). אני נוטה לכיוון של "כמו תמיד, לא אכפת לך ממני, ואתה לא רוצה לשמוע בכלל מה עבר עלי. אתה מוכן לשמוע על המשפחה של גבי, אבל לא על המשפחה שלי". בפולוניה התנהג כפולני.

מצד שני מתחשק לי גם להציב גבול ולהגיד "אני כבר מזמן לא בצבא ואני לא מוכנה לקבל פקודות.".

כל תשובה מהשתיים תוליד חוסר תקשורת ביננו.

אם ככה, למה ללכת בדרך זו, תשאלו, ואני אענה - כי לפחות חוסר התקשורת ינבע ממה שאני אמרתי.

הרי ממילא אנחנו לא מתקשרים על שום דבר. המיילים שלנו הם סמול טוק מייגע ומתמשך בנושאים שלא מענינים אותי בכלל. אז אם השיח ביננו לא יכול לכלול את מה שמעניין אותי, מה אני עושה פה בכלל?

משל הייתי ברידג'יט ג'ונס, גיליתי ששום במגע עם כמון הופך ירוק זרחני.

ושאוכל ירוק זרחני מרתיע אנשים.

ולסיום, אאחל לכם שבוע נעים, ושלא יעצבנו אתכם קרובי משפחה, או אנשים זרים שבחיים לא פגשתם.